רב החובל עדיין מחפש את הספינה הבאה שלו, הוא ישב בפאב ליד הנמל, מקשיב לימאים הזקנים מעלים סיפורים מהפלגות ישנות, סיפורים על מפלצות ים, סערות וסופות, גם לרב החובל יש סיפורים משלו. את חלקם הוא יחלוק בשמחה על כוס וויסקי, אבל את הסיפורים הטובים ביותר הוא שומר לעצמו, אלו הסיפורים של הקשר העמוק בין רב החובל לספינתו, הוא הרים כוסית לחיי ספינתו, תהיה אשר תהיה, איחל לה אושר ונזכר באחד הרגעים הטובים ביותר שלו ושל ספינתו
הספינה הייתה קשורה היטב לרציף באותו הערב, זה היה ערב מושלם להפלגה, הירח בדיוק הפציע באופק והגאות החלה לעלות.
חבלים עבים ומדויקים כרכו סביב גוף האוניה, היא הייתה מרותקת למקומה, חשופה לרוח, למים ולמגעו של רב החובל. היא לא יכלה לנוע לשם מקום. היא לא רצתה. היא רק רעדה, מחכה לרב החובל שיעלה על סיפונה והיא תצא לים
רב החובל עלה על סיפונה לאט, כמו סערה הנמצאת באופק, בלתי נמנעת. ידיו החליקו על הסיפון, מעבירים זרמים חמים בגוף האוניה, מלטפות כל קורה, כל חיבור, את נקודות המפגש בין הקורות. אצבעותיו מחליקות על המלח בגופה, על הרטיבות שהשאירו המים, הספינה הגיבה למגעו, גופה מתקמר עם כל גל שמתרומם, מפרשיה רוטטים ברוח שהחלה לנשוב.
הם יצאו לים, הספינה חשה את החופש, את המים זורמים על גופה, אבל היא לא הייתה חופשיה, לא באמת, רב החובל היה זה שהחזיק במפתחות, ברצונו היא תהיה חופשיה, רוקדת בין הגלים, או מרותקת במקומה, חסרת יכולת לנוע.
רב החובל אחז בחבלי המפרש הראשי.
הוא מתח אותם. לאט, בכוח, בדיוק. הבד העבה נמתח, נמתח ונמתח... עד שהגיע לגבול הדק שבין יופי לכאב. כשמשב רוח חזק פגע בגוף האוניה, המפרשים הרוטטים העבירו את העוצמה כולה לתוך גופה. היא רעדה בכל גופה, רעד עמוק, בלתי נשלט, כאילו הסערה עצמה חודרת לתוכה. הגלים סביבה עלו גבוה, חמים ומלוחים, חרטומה חוצה את המים, הם נוגעים בדופן האוניה, מרטיבים את גופה. היא החלה דוהרת, מאיצה.
והוא הרפה. בדיוק כשהגל עמד להתנפץ ולסחוף אותה הלאה.
המפרשים נשמטו בחדות, הבד נרפה והחל מתנפנף באוויר, העוצמה נסוגה והשאירה אותה רועדת, רטובה, כואבת מתשוקה, המלח שורף קלות על עורה הרגיש. היא חשה את מגע החופש, את כוחה של הרוח וגופה רעד בתסכול.
אבל רב החובל לא נתן לה מנוחה. הוא מתח מחדש את החבלים, חזק יותר. המפרשים נמתחו עד שהיו קרובים לקריעה, הבד רעד במתח בלתי נסבל. משב רוח נוסף הכה בגוף האוניה והיא רעדה בפראות, גופה מתקמר, גלים מלוחים שוטפים אותה מבפנים ומבחוץ, גופה מבריק, רטוב, רגיש. כל מתיחה שלחה זרמים של עונג-כאב דרך קורות הסיפון. ורגע לפני שהגלים מתנפצים והיא תוכל לרכב עליהם, רב החובל משחרר את החבלים, שנופלים שוב חסרי חיים על הסיפון.
פעם אחר פעם. כל מתיחה עמוקה ואכזרית יותר, כל הרפיה משאירה אותה מתוסכלת, רטובה ורעבה לשחרור, להרגיש את הגלים חוצים את גופה, ולדעת שעוד לא הגיע הרגע, קורות האוניה השתפשפו זה בזה, נעות עם המים, גוף האוניה רועד מהגלים, מהרוח, המפרש מכסה את תורן, כאילו לועג לספינה על כך שהיא טרם הגיע לשיא.
רק אז הוא משך את החבלים בכל כוחו והחזיק אותם מתוחים. המפרשים נמתחו עד קצה גבול היכולת, רועדים, כמעט נקרעים. משב רוח חזק פגע בה בדיוק ברגע הנכון והגל הענק נשבר עליה בעוצה. היא התפוצצה, גופה רועד בפראות, מפרשים מתוחים עד כאב, מים מלוחים שוטפים אותה, היא דהרה על הגלים, כמו שנועדה לעשות, להיות חופשיה לשוט במרחבי הים
אבל הוא לא הרפה. הוא המשיך להחזיק את המפרשים מתוחים, חזק, גם אחרי שהשיא חלף. המתח הפך לכאב מתוק, חד, בלתי נסבל. היא התפתלה תחת החבלים, הקורות צרחו בכאב, נמתחים כמעט עד שבירה, גופה רטוב, מבריק, רועד, אבל החזיק מעמד, רב החובל לוקח אותה אל הגבול שבו העונג הופך לעינויים עמוקים ומשכרים.
בשניה שנדמה היה שהנה, גוף האוניה ישבר תחת עוצמת הרוח, גופה רועד, רטוב ממי הים, רב החובל הרפה מהחבלים לאט לאט.
המפרשים נשמטו על גוף האוניה, רטובים מרסס המים, ורב החובל עבר על האוניה, מחרטום עד ירכתיים, ליטף את הקורות, ניקה את גופה המבריק ממלח ומים, טועם את המלח על אצבעותיו, וחייך בשקט.
היא שלו. לחלוטין עד להפלגה הבאה