הבלוג שלי

זה אמיתי?
זה באמת, באמת הגיוני להעביר עם גבר חצי של שנה שלמה, יום יום (וחשוב לא פחות- לילה לילה)
ועדיין שישרוף האוויר בנחיריים, בכל פעם שנושמים אוויר שלא מהול בריח שלו?
זה הגיוני שהלילה בטח אתעורר עשרות פעמים רק כי אני לא אשן לצידך ?
הגיוני שבכל פעם שאתעורר- אני יודעת שארגיש אותך עוטף אותי, את ההוויה שלך- עוטפת אותי?

וכמה, כמה עוד אפשר עם ה"כזה – עוד לא היה לנו" הזה?
כמה עוד שיאים אפשר לשבור?
וזה בכלל טוב? כל הטיפוס על ההר הזה?
וכשנגיע לפסגה – מה אז? כמה שיותר גבוה, יותר מפחיד..

היום ככה בין הירהור להירהור, פתאום חדרה אלי שורה משיר שהתנגן שכלל לא שמתי לב שהוא ברקע.
"אומרים לנו שיש סקס אחר" היא אמרה, ואני לא יכולתי שלא לתהות לשניה- 'שכבתם פעם?' (:
הסקס איתך, הסקס שלנו- הוא סקס אחר.

אז מה שמטריד אותי בעצם, זה מחר בבוקר.
כי אחרי חצי שנה של שינה משותפת- התרגלתי לכל מיני דברים.
איך אוכל להתחיל את מחר בלי שנטריף אחד את השני לפני שאנחנו פונים כל אחד לעיסוקיו..

אני יודעת שזה רק להלילה.
אני יודעת שאתה מאפשר , רק כי צריכים אותי שם .
אני יודעת שנפצה בענק על לילה הגעגוע הזה, בלילות שיבואו אחריו.
אני יודעת שזה נשמע כאילו אני נוסעת לסיביר לחודש כשאני סה"כ 15 דק' נסיעה ממך... ובכל זאת...