קצרים

פתרון או פיטורין


דירקטוריון המנהלים הבכיר של רשת המזון בה אני עובד, התכנס הבוקר בחדר הישיבות האלגנטי שלנו. ישבנו כשישה סמנכ"לים בחליפות של ארמני סביב שולחן עץ הדור וכבד.

הייתי עדיין קצת עייף מהלילה הקשה שעבר עלי (בתי הקטנה בכתה וקדחה מחום גבוה עד אור הבוקר) כאשר גדעון הציג בפניו האפורים כרונית מדאגה - את הגרפים המסמנים מגמת הפסד לחברה שלנו.


"כן, זה לא נראה טוב" הוסיף את דעתו פרידמן סמנכ"ל הכספים, ועצר את המצגת "וזה גם לא יראה טוב על דפי העיתון. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לסיים את השנה עם דו"חות הפסדיים כאלה... אסור לשכוח שיש לנו אחריות לבעלי המניות..."


"כמובן!" חיזק אותו גדעון אפור המבע. "אנחנו חייבים להקטין את ההוצאות מיידית, וככה אנחנו בעצם משיגים עליה בגרף הימני... שזה רווח נקי, הרווח לפני הוצאות מימון חייב להראות עליה







"


הייתי כל-כך עייף עד שהתקשיתי בבוקר זה לעקוב אחר הדיון, אולם מה שהלם בי והנחית אותי באופן סופי הרחק מחלומותיי היה אור הניאון הקר שהודלק עם תום המצגת, ובעיקר היו אלה מילותיו המסכמות של פרידמן, סמנכ"ל הכספים, "אני לא רואה שיש לנו ברירה אחרת מאשר לפטר כרגע 380 עובדים, ואם השוק לא ישתפר בסוף הרבעון הבא- אני צופה שהמספר שציינתי יהיה רק ההתחלה"...


דבריו של פרידמן, אשר זכו להנהון ראש משאר יושבי השולחן, היו עבורי כמו אמבט קרח, כמו משהו שמעורר אותך באופן לא נעים ואתה חייב לעשות משהו עם הקור הזה. התמונות שעברו לי בראש היו של אלפי עובדים שיצא לי להכיר עוד מהתקופה בה כיהנתי כסגן ראש אגף משאבי אנוש של רשת הענק הזו. חשבתי על עובדי המחסן, נותני השירות, הקופאיות, הקצבים, הירקנים, המאבטחים, השליחים שאני הייתי פוגש בשטח, שכולם חיים ממשכורת מינימלית שגם היא מוטלת בספק עכשיו. ומי באמת נותן את השירות ועושה את העבודה בפועל אם לא הם, אנחנו עם המצגת הדיגיטאלית שלנו וחליפות הארמני?


כאשר עמדתי לדבר אל חבריי, קפץ קול בתוכי שאמר לי "תשתוק ואל תסתבך! יש לך עבודה מצויינת ומשכורת פצצה... אל תתחיל לעשות בעיות", זיהיתי שזהו קולו של הפחד.


השתקתי את הפחד האישי והקשבתי לקול הנוסף, זה שהזדהה עם מצוקתם של 380 איש שהולכים לאבד פרנסה, יציבות ואולי יותר מכל – את הכבוד... וכל זאת, רק בכדי שמגמת הגרפים תיראה יותר טוב לפני סוף השנה... "הרי כל חבורת הכלכלנים פה יודעת בדיוק כמוני שהעובדים בשטח אינם הסיבה להפסדי החברה ולירידה בגרפים" חשבתי לעצמי, ולכן ברור היה לי שצריך להימצא פתרון אחר. הפתרון הנכון צריך יהיה לפתור את הבעיה האמיתית, ולא להיות עוד "פעולת הסאווה" או אשליה אופטית שתיראה טוב על דפי העיתונים.


היה לי לפתע רעיון אחר...


"חברים, תרשו לי לומר כמה מילים לפני שתנעל פה הישיבה..." שמעתי את עצמי אומר...


"כן אייל. אתה באמת היית שקט עד עכשיו" אמר גדעון ונתן לי את רשות הדיבור. מה שעבר לי באותו זמן בראש היה שהפתרון טמון בפרינציפ של "השתדל שלא לעשות לאחרים מה שלא היית רוצה שהם יעשו לך"… כפי שמתואר בספרון הדרך אל האושר ® , אליו התוודעתי מספר חודשים קודם לכן. הייתי חייב להעביר את הקונספט הזה לחברי הבכירים.


"רק קדוש היה יכול להעביר את חייו מבלי לפגוע, ולו פעם אחת, באדם אחר. אך רק הפושע פוגע בזולתו ללא מחשבה שנייה " ציטטתי משפט שזכרתי בע"פ מתוך הפרק הזה בספרון.

"ומה שאני מבקש מכם זה לא שנהיה קדושים, אלא שלא נפגע בזולת ובעצמנו ללא מחשבה שנייה. אני מבקש שנשקיע יחד מאמץ ונחפש פתרון שיהיה כמה שפחות מזיק ופוגע. הפתרון צריך לכלול את טובתם של בעלי המניות, כמו גם לשמור על המוניטין של החברה שלנו, לטפל כמובן בדו"ח רווח והפסד, ולא פחות מזה- לטפל גם בטובתם של אלפי העובדים שנמצאים תחת אחריותנו".


הבחנתי בכמה מבטים לא מרוצים, אבל המשכתי... "העובדים האלה הרי מייצגים את פני החברה שלנו מול הציבור, לא פחות מאתנו... ואולי אף יותר ממני ומכם. כי הם הרי השגרירים שלנו מול הלקוח! הם מי שעושים את העבודה בשטח והם בעלי-הידע, ואיזה מן דבר זה לשלוח אותם הביתה דווקא בימים קשים? האין זה ראוי שנמצא פתרון שיקרין דוגמא אישית ויציב אותנו כהנהלה בעלת חזון?!"..

שאולי, היועץ המשפטי שלנו, ליכסן אלי מכיסאו מבט ספקני ואמר שאני מדבר במונחים של אוטופיה, שכמה חבל שאנחנו חיים בעולם לא מושלם, ואין מה לעשות... ושעם כל הצער, אחת לכמה שנים, ברגעי משבר החברה שלנו נאלצה לנקוט בהליכי פיטורין המוניים - לפחות עד שהמשק יתייצב מחדש. וכולם צריכים 'להדק חגורה' ולתת למצב הזה לחלוף. והסביר כי "הנזק לתדמית שלנו כעת בסוף שנה הוא קריטי, ואנחנו חייבים לטפל בדחיפות ולקצץ הוצאות אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים."

"זה נכון" אמר פרידמן סמנכ"ל הכספים, והחל לקפל את ניירותיו כמי שעומד לעזוב את הדיון.


בעוד חבריי לשולחן ראו מספרים וגרפים לנגד עיניהם, אני ממש יכלתי לראות בצורה תלת-מימדית את משמעות הצעד הזה. חזיתי במשפחות שנרמסות - חשבתי על האבא שיחזור הביתה עצוב, חסר גאווה, ומבטו כבוי... או על האימא שתחסוך מהילדים, כביכול מותרות, כמו יוגורט פירות ותסתפק בגבינה הלבנה הזולה ביותר. ואני יכלתי לראות את עצמי נבוך להישיר מבט למנהלים בשטח ולהסביר להם שלא הייתה לנו ברירה...ומילים סטריליות כמו "התייעלות" ו"צמצומים" שאצטרך להסתתר מאחוריהן ולהתכסות בהן בלילה. לא מתאים לי!!!


"במקום להתווכח עם אחרים, גרום להם להתבונן. ניתן לנפץ את השקרים הבוטים ביותר, ניתן לחשוף את העמדות הפנים הגדולות ביותר, ניתן לפתור את החידות המורכבות ביותר והתגליות המדהימות ביותר יכולות להתרחש אם פשוט תתעקש בעדינות שמישהו יתבונן " כתוב בספרון הדרך אל האושר ... ויש לי בדיוק שנייה ליישם את הרעיון הזה לפני שהישיבה מתפזרת לי...


"תגיד, שאולי..." פניתי ליועץ המשפטי הסקפטי "אתה עובד כאן כבר מעל ל- 17 שנה, נכון?..." הוא הנהן ביובש ואני המשכתי, "יש לך רכב חדש ומשכורת יפה, וקרן מנהלים, וביטוחים, ונסיעות לחו"ל... זה עולה לחברה הרבה מאד כסף מדי שנה. אז תתאר לך שמחר בבוקר כדי להקטין את ההוצאות, היית מקבל מכתב פיטורין... והיית מוצא את עצמך בשלהי שנות החמישים לחייך שוב בשוק מחפשי העבודה?"

שאולי החוויר וגמגם "מה זאת אומרת? מה אתה בעצם רומז?"

פרידמן עצר את קיפול חפציו ובאקט אבירי, מייד יצא להגנתו של שאולי: "מה קרה לך אייל, אתה השתגעת?? אני לא מבין את פשר ההתנהגות הזו..." אמר לי בתוקפנות.


קמתי על רגליי וניגשתי לקדמת החדר כדי לאסוף אליי את מבטי הנוכחים כולם.

"שאולי, אני מתנצל. אתה יודע שאני הרי בעדך...", חייכתי אליו בנסיון אמיתי להרגיעו, ועם יד על הלב. התנצלתי בפני כל החבורה על שזעזעתי את עולמם "תראו, נתתי את שאולי כאן בתור דוגמא. כל אחד מיושבי החדר הזה נמצא בדיוק באותו מצב. לכולנו יש יופי של משכורות, מכוניות, ביטוחי מנהלים, תוכניות חסכון, ואף אחד לא היה רוצה שיום אחד מישהו יגרש אותו מהעמדה שלו. נכון?"

החבורה הסתכלה עלי בחוסר נוחות, אז המשכתי במהירות.


לא היה לי רצון לפגוע במישהו מהם, זה ברור לי שהם כולם אנשים טובים, והבעיה טמונה בניתוק שלהם מה"שטח", בעוד אני שנהגתי בתפקידי הקודם להסתובב מדיי יום בין הסניפים, זוכר ומכיר היטב את האווירה ואת העובדים.


"אתם יודעים, נוכחתי לראות שאדם זוכה במידה רבה ליחס שהוא נותן לאחרים, וכמו שאנחנו באים ומפטרים כאן 380 אנשים במחי יד... זה יכול לקרות גם לנו עצמנו יום אחד, אם נמשיך בדרך הזאת..." גדעון האפור נראה היה מודאג מתמיד, כאשר המשכתי לפרט את משנתי "לנו הסמכות והכח לחרוץ גורלות של מאות עובדים – אבל יש גם מישהו מעלינו שיכול באותה קלות להחליט שהפנסיה והמכוניות שלנו 'לא יושבות לו טוב' עם הגרף והדו"ח השנתי..." מתח ושקט שררו בחדר. אפשר היה לשמוע כל אחד מהמנהלים מתחיל להסתכל על ההשלכות האישיות האפשריות של פיטורין, ושהקרום העבה של האדישות "המקצועית" מתחיל להתבקע.

"אם יפטרו אותי - כמות הכסף שיצטרכו לשלם לי בעבור הפיצויים תהיה לא כדאית עבורם..." אמר פרידמן ביובש, והפר את השתיקה.


"אתה צודק. לפטר אותך ואת כולנו לא יהיה הפתרון האופטימאלי - למרות שאנחנו עולים לחברה הרבה מאד כסף, אבל זה יהיה לא נכון בדיוק כמו גם לפטר 380 אנשי שטח, למיטב הבנתי." אמרתי בעצב, והרחבתי על הצורך, בימים קשים כמו גם בימים טובים, לשמור על נקודת מבט אנושית. לזכור שמדובר בבני-אדם וכמה חשוב לגלות חמלה, התחשבות וסובלנות למצבם. "תבינו שמאחורי כל מפוטר עומד ילד עצוב, שההורה המובטל לא מסוגל לקנות לו כעת צעצוע וממתק או אפילו אוכל בריא ונורמאלי..."


ראיתי שדברי מתחילים לחלחל וחשוב היה לי לחדד עוד היבט: והוא שאלפי העובדים שנותנים את השירות בשטח הם פניה של החברה שלנו... ואיך לודמילה, קופאית זריזה ואכפתית, או יעקב, מנהל-המחסן היעיל, גורמים לרשת שלנו להרוויח לקוחות וכסף. "יש לנו אחריות כלפי האנשים האלה. ומשכורות שמנות כמו שלנו עומדות כנגד האמון שנתנו בנו מצד אחד אלפי העובדים היצרנים, ומצד שני גם בעלי הרשת. הם משלמים לנו בנדיבות כאקט של אמון על זה שיש לנו את הידע והכלים בתור הנהלה להוביל את הרשת כולה לעבר התרחבות ולא לצמצם את המשאבים שלנו ולבחור ב"פתרון" שהוא פתרון רק למראית עין..."


"אני חייב להסכים אתך בדבר אחד" קטע אותי פרידמן בסמכותיות – "אין ספק שפיטורי העובדים האלה אומנם יפחיתו לנו מיידית את ההוצאות, אך מאידך גם תקטן יכולת האספקה, השירות והייצור... מה שכמובן לטווח הארוך שוב יקטין את הרווחיות והמחזורים של החברה... דבר שיוביל אותנו בחזרה לנקודת המוצא בה אנו נמצאים כעת, תוך חודשים ספורים."


"ייששש!!!" אמרתי בליבי כאשר ראיתי את הרוב מהנהנים בהסכמה לדברי פרידמן הכלכלן. ידעתי שאם הוא עתה לצידי, יהיה הרבה יותר קל לפעול. כשגדעון המשיך בקו הפעולה הקודם עם אמירות כמו "אבל אין לנו ברירה"... "חייבים פתרון מיידי להקטנת ההוצאות"... "לא יודע מה להגיד לכם, אבל המצב חמור... אם תסתכלו שוב במצגת..." גדעון נאלץ לפתע להתמודד עם מבטים וגישה חדשה בקרב הנוכחים.


"תראה גדעון, גם כאשר יפרסמו בחדשות שפיטרנו עובדים, השם והמוניטין שלנו יפגעו ויחד איתו גם ההכנסות. ותהיה בטוח שזו ידיעה שלא תפסח על המדור הכלכלי.", ענה לו פרידמן בקורקטיות, והמשיך "אנחנו צריכים כנראה למצוא דרכים חלופיות להקטנת ההוצאות. בוא למשל נקפיא לעת עתה את הנסיעות לחו"ל, את הכנסים ואת סופי-השבוע לבתי מלון שהיינו עורכים לכל דרג הניהול ובני משפחותיהם. זה יהווה חיסכון מכובד בתור התחלה. חוץ מזה יש למישהו עוד רעיונות לקיצוצים שאינם כוללים פיטורי-עובדים?"


נראה שהתרגיל שעשיתי לחבורה, כשגרמתי להם להתבונן ולחשוב על עצמם כמפוטרים עבד לגמרי לא רע. הם התחילו ליישם את העיקרון של "השתדל שלא לעשות לאחרים מה שלא היית רוצה שהם יעשו לך", ועכשיו הם ישבו בסיעור מוחות למצוא פתרון חדש, אחר...


"שקיות ניילון" אמר שאולי. "אני יודע שזה עולה לנו הון עתק, ובנוסף לכל זה גם מזהם את הסביבה... זו בעיה של שנים ואולי אפשר סוף כל סוף לעשות משהו לגבי זה?"

"כן" הסכימו כולם. צריך אולי להתייעץ עם מומחים ולחפש אלטרנטיבה לשקיות ניילון שעולות לחברה סכומים עצומים מהתקציב, כמו גם הכמויות הגדולות של ציוד משרדי, ניירת, שלא לדבר על שיפוצים שנעשים בתדירות גבוהה, ולא בהכרח חיוניים, בסניפים רבים, הרי הכסף שמושקע בשיפוץ סניף אחד, יכול לספק עבודה לעוד מאות עובדים ונותני שירות...

מישהו מהמנהלים הציע להתמקח ולהוריד מול חברות האשראי את גובה העמלות שהן גובות, אחר הציע לבחון אם משרד הפרסום שהרשת שוכרת אכן מחלק את תקציב הפרסום בצורה הכי רווחית ומתגמלת... ואני הצעתי להגדיל עוד יותר את התפוקה והביצועים.


"הרי כולנו למדנו ברמה זו או אחרת כלכלה", טענתי "והדבר היחיד שמניס את המיתון זה ייצור ותפוקה גבוהה! אני לא מחדש כאן לאיש... אז מצד אחד אנחנו יכולים לחסוך מיליונים על כל הפיצ'יפקעס שמסתכמים להון, כמו שאמרנו קודם, ומצד שני אנחנו חייבים לגייס עוד כח אדם ולפתוח עוד סניפים כאקט של פיתוח עסקי... כן, דווקא עכשיו! דווקא כשקשה. קושי טומן בחובו הזדמנויות עסקיות ועובדים יתנו את נשמתם כדי שהחברה תצליח..."


גדעון כמעט התעלף בכיסאו למשמע ההצעה שלי. כל השאר יכלו לראות את ההיגיון שמאחורי זה, גם אם הם עדיין התקשו לעכל זאת לגמרי בשלב זה.


פרידמן שכבר עיכל שיש יותר מדרך אחת, הסביר כעת לגדעון את הכיוון החדש, "תראה, אני מבין את הצעתו של אייל. אנחנו נמצא דרכים לחסוך את הבזבוז ונשקיע כסף רק במה שמכניס לנו כסף – שזה אנשים. כח עבודה יצרני. מה הבעיה?"

גדעון שתק במבוכה. בסוף אמר בשקט "הגרפים... מאד חשוב שעד סוף השנה הם יעלו."

"גדעון חברי היקר, אני גם רוצה שהגרפים יעלו... תאמין לי !!! ואני בשיא הכנות אומר ומבטיח לעשות הכל כדי שנהיה רווחיים, ומוכן גם לקרוע את עצמי בעבודה מעל ומעבר לשם כך". הסברתי כדי להרגיע אותו, ועל פניו האפורים הופיע רמז דק לחיוך.


המנהלים המשיכו לדון ולהעלות שפע של רעיונות חדשים להקטנת ההוצאות "אפשר למשל לשקול ויתור על משכורת 13" הציע גדעון באופן מפתיע. "ומה יקרה אם נוותר כמנהלים על מחצית מהבונוס ב-2009?"...העיר בזהירות שאולי. וסמנכ"ל השיווק שקל אף לשתף את עובדי הרשת ולבקש מהם הצעת דרכים ופתרונות לחיסכון (רעיון די נועז אשר באופן מפתיע התקבל בברכה, כאילו היה עוד רעיון שגרתי ורגיל ...).


...ואני, הסתכלתי כעת מהצד על הקבוצה שישבה סביב אותו שולחן כבד שפגשתי בבוקר, והם נראו לי עכשיו אנשים אחרים. הייתי גאה להיות חלק מהקבוצה הזו, של אנשים בעלי רצון-טוב. בני-אנוש שאכפת להם... כי הנה תוך זמן קצר הם היו מסוגלים לשנות את דעתם ולבחון אפשרויות טובות יותר... וכל זאת רק בכדי לא לפגוע ולא לעשות לאחרים מה שלא היית רוצה שהם יעשו לך.


ידעתי שבזכות העובדה שאני מיישם בחיי את כללי הדרך אל האושר – פשוט הצלחתי לגרום לחברי בהנהלה לעשות את הדבר הנכון. בזכות האומץ שלי בתחילה, והאומץ של המנהלים האחרים שהעזו להקשיב לרעיונות חדשים, ולהסתכל על התמונה ללא דעות קדומות – בזכות כל זה, הרבה מאד אנשים טובים ובני משפחותיהם ניצלו מחרב הפיטורין, והרשת שלנו תתרחב ותשגשג דווקא כשאחרים מתכווצים ומקטינים מכוחם... והגרפים? באותו רגע הייתה לי תחושה שהם כבר במגמת עליה... אני בכל מקרה הייתי למעלה... פשוט בעננים J ...