ירקרקות האופר

ודאי שאני אוהבת DDlg, אבל לא עם אבא כזה, נחנח, פוצי-מוצי, שם את הילדה בגן מעורבות הורים, מתנדב לקשט את המקלט למען ילדי הבניין, עושה אבא חטוב, מרשה לבת שלו לקרוא לו אבוש. אני רוצה אבא קלאסי מהרומנים הגדולים, אתה יודע, אבא קריר, אבא רשמי ומנוכר. אבא עם שפם. אבא שיש לו מקל הליכה גדול ומעשן מקטרת לעת ערב. אני לא קוראת לו אבוש, אני קוראת לו father. רוב האינטראקציה בינינו זה שתיקות טעונות, בעיקר סביב שולחן ארוחת הערב. כמובן שבשלב מסויים אבא לא יכול להדחיק יותר והוא מאבד את זה לחלוטין ומכה אותי כמעט למוות עם ענף מעץ האזדרכת שהוא שתל ביום שבו הוא נשא את אימא שלי מנוחתה עדן לאישה. אני בורחת מהבית אבל חוזרת בגלל המטען האדיר של האשמה, כי אבא לא בקו הבריאות ומי ידאג לו? הוא כולא אותי בבית, לא מרשה לי לראות מחזרים ומתכחש למשיכה המינית האדירה שיש לו כלפי; כשהוא סוף סוף מזיין אותי הוא מכריח אותי לשים על הפרצוף תמונה ממוסגרת של אימא, שמתה בלידתי כמובן. כשהוא גומר הוא בוכה ״הכל אשמתך! הכל אשמתך!״. כשאני בוכה לתוך הכרית בלילה הוא עובר ליד הדלת הסגורה שלי ומקשיב, אבל אף פעם לא נכנס. בקיצור גריי גרין, אל תעשה לי קינק שיימינג בבלוגך. 

• סמטאות קטנות, מפותלות, שסביר להניח שאף אחד לא יעבור בהן בשעה הזאת;
• איך שצריך לנשוך את השפה ולהיות יפה-יפה בשקט גם כשקורים בסמטה הזאת דברים שלא אמורים לקרות בה;
• איך שאת מזדקפת ומקשיבה כשעולה רעש בסמטה, קופאת כמו ציידת או כמו טרף, מחכה;
• הרוגע הזה שמשתרר בגוף כשהרעש מתגלה כסתם חתול;
• החתול, שהתרפק לרגלינו, התמתח ונמנם, כאילו האנקות החנוקות מרגיעות אותו, מרדימות;
• העיניים שלך אחרי, גדולות-גדולות, כחולות וסוערות. 

12 בדצמבר, 2017, יום שלישי. העולם רוגש בעקבות ההכרה הרשמית של הנשיא טראמפ בירושלים וראש הממשלה — תנחשו: 

 

הבחורה שעומדת בכניסה ל"דראגון" נראית כאילו היא הלכה לאיבוד בדרך למועדונים היותר אופנתיים בצד השני של העיר: היא גבוהה ודקה ולובשת מעיל פרוותי ארוך שמתחתיו מציצות זוג רגליים חשופות. היא הלכה לכאן יחפה מהאוטו, סרגיי מעיר לעצמו. היא אוספת את תועפות השיער הזרחני שלה לצמה וחובשת כובע רחצה פרחוני, סבתאי. מעליו היא מרכיבה משקפי שחייה.

האיש שאיתה, בסרבל לבן וכובע לבן מטופש, נראה לסרגיי בהתחלה כמו נושא הכלים שלה, עם תיק הכושר המלא ("קאנטרי גלי גיל", אומר הכיתוב המתקלף בצד) ומין שלט כזה. ושולחן. האיש סוחב איתו שולחן. אבל כשהם עומדים שם בחוץ ומחכים שסרגיי ימצא את השם שלהם ברשימת המוזמנים (סרגיי איתר אותו מזמן, אבל הוא רוצה להסתכל על הבחורה עוד קצת) הוא רואה שנושא הכלים מכוון את הבחורה האופנתית: תעמדי פה, אל תזוזי. הוא מניח את התיק הכבד באנחה, ואז את השולחן, ועליו את השלט (השלט הפוך, אבל סרגיי מזהה שם את המילים "הקהל" ו"חופשית"). עכשיו אפשר לראות שגם הכיסים של המכנסיים הלבנות מלאות דברים. האיש מוציא משם מה שנראה כמו בקבוק קטשופ שמישהו מילא בצבע ירוק. הבחורה מיטיבה את משקפי השחייה שלה ומהדקת את השפתיים לפס דק. הבחור מכוון אליה את בקבוק הקטשופ כאילו היא הייתה צ'יפס שובב ומשפריץ. הפנים נצבעות בצבע ירוק, וכך גם המשקפיים והכובע, וזה נראה קצת כמו חיילת קומנדו שמסווה את תווי הפנים לפני קרב. חיילת הקומנדו ממצמצת בשפתייה. סרגיי לא מתרגש. זאת כבר המסיבה החמישית שהוא מאבטח ב"דראגון" ולמרות שהוא עוד לא ראה משהו בדיוק כזה, הוא כבר יודע שבימי חמישי קורים בחניון הזה דברים משונים.

הבחור מרים את התיק שלו על הכתף, אז את השולחן והשלט, ולבסוף - לוקח את הבחורה ביד ומוביל אותה כמו שמובילים עיוורת. הוא חולף על פני סרגיי כאילו לא הייתה רשימת מוזמנים מעולם. כשהבחורה כושלת במדרגות המעיל שלה נפתח ומתנופף וסרגיי זוכה לראות גוף עירום וכוס מגולח למשעי.

במועדון הבירות חמות והמוזיקה מהאייטיז, כרגיל. האיש בסרבל הלבן מוביל את הבחורה במעיל הפרחוני המתנופף לחלקה ריקה והחפצים שהוא נושא נופלים לו מהכתפיים ממש בעוד הבחורה פושטת את המעיל בתנועה חלקה אחת ונשארת עומדת, עיוורת ואולי קצת רועדת, וכמובן: עירומה. ראשונה יוצאת מהתיק יריעת פלסטיק ענקית. האיש פורס אותה בסבלנות על הרצפה ומכוון את הבחורה שלו שתעמוד במרכז שלה. אחרי זה השולחן מוצב לידה, ומהכיסים ומהתיק נשפכים עשרות חפצים: מכחול דק ומברשת עבדה, פחיות צבע אדומות, ירוקות, סגולות, ספוגים וכמה שפופרות ליפסטיק ועוד דברים. אחרון הוא מציב את השלט ממש לרגלי הבחורה: "פרויקט אמנות בשיתוף הקהל. ההשתתפות חופשית. אל תתביישו!"

הוא לוחש לבחורה באוזן ("עמידת מוצא") והיא מזדקפת, מבליטה את החזה ומשלבת ידיים מתחת לשכמות. הוא מתיישב על הבר, בסמוך, ומסתכל. עובר זמן מה וליד השולחן ניצבים כמה נשים וכמה גברים, בוחנים את המברשות והצבע.

28 ביוני, 2009, יום ראשון. מייקל ג׳קסון מת בסוף השבוע; ברזיל הביסה את ארצות הברית 3-2 בגמר הבתים במונדיאל וראש הממשלה היה בנימין נתניהו:

 

אני שם צלוחית קטנה של חלב על הרצפה וכמעט מיד את מתכופפת ללקק ממנה, מחככת לחי ביד שלי, שולחת לשון קדימה. אני מסתכל. אני מקשיב לעצמי נושם. הרגל שלי ליד הצלוחית, ככה שתסתכלי עליה בזמן שאת אוכלת. אני מלטף לך את התחת ואת מקמרת את הגב. את מרימה את הראש ואני מוריד אותו בעדינות. אין הרבה חלב בצלוחית. את רוטנת. אני רוכן ומנשק לך את הפה, מלקק את החלב מהשפתיים שלך. את נותנת בי מבט מסכן. אני דוחף את הראש שלך בחזרה למטה.

אני מסתכל עליך מנענעת את הזנב שלך. מדהים אותי איך אפשר לראות שהכוס שלך נרטב. הפנים שלך רטובות, הכוס שלך רטוב. אני לא רוצה רק לראות, אני רוצה להרגיש, ולכן אני שולח כמה אצבעות מגששות ומלטף. אני מבין פתאום שעכשיו, באחר הצהריים הזה, אני לא רוצה אותך עם הזין, אלא עם היד. את מבינה את התובנה הזאת באופן אינסטינקטיבי ולכת את שולחת את התחת אחורה, לזיין לי את האצבע. אבל את גם מפסיקה להרטיב את הקצה השני שלך, ולכן אני מושך ממך את האצבע ומצביע עם הרגל על הצלוחית - אל תפסיקי ללקק.

הצלוחית חצי-ריקה עכשיו. אני מסתכל על חצי הצלוחית הריקה ואיך שאת רוטנת, מזיזה את הזנב, מחפשת את היד שלי עם התחת. אני מסתכל על הברכיים שלך, צמודות על הרצפה. הרגליים שלך יפות. אני מלטף לך את הראש עם סוליית הנעל. את מנסה להתנגד. את מזיזה את הראש, נאבקת, מסמנת לא עם התחת. אני לא מפסיק. הכוס שלך מנצנץ באור הזה. חבל שלא לילה עכשיו. לילה הוא זמן למעשים חמורים, אבל באחר הצהריים אפשר לעשות רק עוולות קטנות, עצלניות ומתרפקות. אני אוהב לראות אותך נלחמת ככה. אם עכשיו היה לילה הייתי קושר את הקולר שלך לטבעת הזאת ברצפה וזה לא היה חלב בצלוחית הזאת. היית נלחמת, אבל זה לא היה עוזר לך. או אולי הייתי מתיר אותך ונותן לך לשכב על הגב ולאזן בעצמך נר בוער מעל הכוס שלך. ולהאבק לא לזוז.

אבל עכשיו אחר הצהריים. זה זמן של התרפקויות והתפנקויות, והצלוחית כמעט גמורה עכשיו, והתחת שלך מזמין, ואני מחזיר את האצבעות שלי למקום שבו הן רוצות להיות, ומלטף ומועך ומעביר אותן לאורכו ולרוחבו ולפנימו של הכוס שלך, ועכשיו את מנסה לאזן את הזיון שאת עושה באצבעות שלי ואת הליקוק שאת עושה בצלוחית. אני קם מהספה ועומד על הברכיים מאחוריך, ומזיין אותך חזק יותר, וביד השניה פורם לעצמי את המכנסיים. את מבינה מה קורה ומשמיעה אנחות חתוליות ומצפות ואני לוחש לך שפעם זה לא יהיה צלוחית חלב שתלקקי בזמן שאני אזיין לך את התחת אלא מישהי אחרת, חמורת סבר וגבוהה, כמו שאת אוהבת, ואת נאנקת כי את מבינה שאני הולך לזיין לך את התחת, וכשאני מעביר אצבעות רטובות מהכוס שלך על התחת, ואת נאבקת להשאר פתוחה, נאבקת שלא להאבק, אני מבין מה כוחו של אחר הצהריים.

כשאני גומר את מסיימת את צלוחית החלב שלך והופכת את הקערה על פיה עם האף, והשמש נמוכה בחלונות.

די. זה פויה. 

אלו כמובן אמילי לורן ויואן מקגרגור מתוך Beginners. 

למה שאני אהנה מעצמי לבד?

 

**פאף!**

חלק א׳ כאן

״אף אחד כבר לא מזמין עוגה של חתונה״, אומר סטיבן. 

***

איך התחיל עניין ההטבה לחברים? למה הוא המשיך כל כך הרבה זמן?

מתוך סרטון ששמור במחשב שלי:

הפרצוף הצעיר שלי צף קרוב למצלמה. ״בחיאת חמי אל תצלם אותי״, אני אומר ומנסה לא להישיר מבט. 

״אם אתה רוצה את זה תבקש״, צוחק חמי הצעיר מאחורי המצלמה. 

״חמי בחיאת״. 

״תבקש״, הוא צוחק. הפרצוף המסכן שלי מחפש איך לברוח. היד של חמי מופיעה, אוחזת בשפופרת של בליפסטיק חדש, אדום-אש. הפרצוף שלי בוהה בכעס. חמי מנופף בליפסטיק. ״אם תבקש אני אפילו אשים לך״, חמי אומר. אני משפיל ראש לעבר המפשעה שלו וחמי מוריד את המצלמה, לתפוס את כל הפרצוף שלי. מתחתי, הזקפה שלו מנופפת לשפתיים שלי לשלום. הפרצוף שלי אדום כמו הליפסטיק. ״זה איפור בחינם, מה איכפת לך. רק תבקש. זו ההטבת חברים שלי אליך״.

״אני לא הולך לבקש ממך, חמי, רד מזה״ — אבל מה זה שם, בזווית העין שלי, מופיע וחולף כל כך מהר שצריך לעצור את הסרט בדיוק ברגע הנכון כדי לתפוס את זה? והאם אני ממצמץ בשפתיים בתאווה?

חמי צוחק ומורח בעצמו שכבה עבה ולא מדויקת על השפתיים שלי. שפורפרת הליפסטיק נעלמת. חמי מניח יד על הריצ׳רץ׳ שלו. העיניים שלי מזוגגות. הפרצוף שלי נראה מחולל. 

״עכשיו תור הטבת החברים שלי״, הוא אומר. 

 

מתי הייתה הפעם הראשונה? מתי המצאנו את השם הזה, הטבת חברים? מתי פלש הזין של חמי לחברות ההטרו-נורמטיבית שלנו, כמו שפלש מאז לפה שלי — בלי שמישהו יבקש ובלי שמישהו יתנגד? הארכיון לא יודע, והזיכרון שלי מסרב לגלות. 

ההודעה הראשונה שמזכירה הטבת חברים היא מלפני בדיוק 16 שנה:

חמי, היה גדול בטיסה. אני חושב שזה הזמן לגמור עם העניין הזה של הטבת חברים. לגמור בשיא, אתה יודע? בכל מקרה המזוודה שלך אצלי. 

ואז, חצי שנה אחר כך:

חמי בוא נעשה הפסקה עם ההטבת חברים. בוא ניפגש מחר בחוץ שלא יהיה לנו פיתוי. נצא לרוץ או משהו. 

ובקיץ של לפני 14 שנה:

חמי, יא בן של שתי זונות, אני מבין שאתה עסוק עם העסק אבל האם *אתה* מבין שלא הייתה לנו הטבת חברים אחת מאז יוני?

הזין היה מופיע בלא קונטקסט. חמי ואני היינו יושבים על הספה שלי ומדברים על כוחות סוס ונפחי מנוע, על העסק שלו ועל העסק שלי, על כוסיות בטלוויזיה. משהו היה פתאום מתקדר בפנים שלו, איזה ענן שחור חולף על פני האישונים. הייתי רואה את הרגל שלו מתחילה לרקוד ויודע. הוא היה שולח כף יד עצומה ומניח אותה על הפדחת שלי ואני הייתי משתתק. יד שמאל הייתה פורמת את המכנסיים ושולפת זין חצי-נוקשה. הוא היה מוריד את הראש שלי ואני הייתי מתנגד, אבל מקפיד לשמור על מתח התנגדות חלש, מבלה את כל המסע של היד שלי והראש שלו לעבר הזין בפחד שההתנגדות תהיה משכנעת הפעם, שהוא ירכוס את המכנסיים, שזו תהיה הפעם האחרונה. הוא היה גומר ואני הייתי בולע והיה רגע כזה, של שקט מתנשף, כשיד שלו עדיין על הראש שלי והראש שלי עדיין נח על המפשעה שלו. אז אני הייתי קם והוא היה רוכס והשיחה הייתה מתחדשת, בדרך כלל בדיוק במקום שבו הפסקנו, ואף אחד לא היה אומר כלום על זה שהוא זיין לי את הפה. אבל בעיניים ובגוף שלו ראיתי מין שלווה וזה מילא גם אותי בשלווה. 

***

מתוך ארכיון ההודעות, לפני 12 שנה ו-214 יום:

חמי יש לי גיברת-גיברת להכיר לך. קוראים לה מעיין והיא הדבר הכי מתוק, מקסים, עדין ויפה שיש. אבל דיר באלאק תהיה זהיר איתה, היא לא כמוני. 

קטע מהזיכרון המחורר שלי. ישבנו בדירה שלו. לדעתי היא בדיוק עברה לגור שם. היא וחמי ישבו מולי על הספה, מכורבלים זה בתוך זו. היד שלו הייתה על הירך שלה. דיברנו על… מי יודע. כל פעם שהוא ליטף אותה היא הסתכלה עלי במין מבט כזה ואני התחלתי ממש להתעצבן. אז כשהוא הלך למטבח או לשירותים או מה פלטתי, ״את מרגישה פה כבר ממש בנוח, מה״. 

מעיין נתנה לי מבט של כלבה סקרנית, הראש מוטה הצידה. ״אתה ממש שומר עליו, מה,״ היא אמרה לי. 

״כן,״ אמרתי. ״שומר״. 

״זה טוב״, היא אמרה. ״זה טוב. אבל אתה יודע מה, נראה לי שהגיע הזמן לשחרר. נראה לי שאני אשמור עליו מעכשיו״. 

״נראה,״ אמרתי. 

״נכון,״ היא אמרה. ״נראה״. 

ככה התחילה השנאה. 

***

מארכיון ההודעות:

אחי מעיין לא מדברת איתי. אני משתגע פה. אנחנו במונית הביתה והיא נותנת לי מבט כזה קר ושותקת. מה להגיד

תנשום חמי הכל בסדר. כולה דיברנו במרפסת. 

אחי היא ראתה אותך יוצא ומנגב את הפה

חמי, אח שלי. הרבה אנשים מנגבים את הפה. אל תתרגש. 

מארכיון ההודעות, חודש לפני החתונה,

אחי ברור שאתה בא לחתונה וברור שאתה מתחת לחופה, אין פה בכלל שאלה. אני הגבר בבית. מעיין תבין. 

ויום אחר כך,

אולי תכין לנו את העוגת חתונה? הלבנה עם הציפוי הכחול. זה יפייס אותה אולי?

ושוב מארכיון ההודעות, יום לפני החתונה,

אחי תהיה בבית בבקשה תהיה בבית אני בדרך. 

ושוב מהזיכרון המחורר שלי: אני פותח את הדלת ולחמי יש מבט מבוהל, רדוף בעיניים. הוא נכנס ואני סוגר את הדלת ומניח לו יד על הכתף. הוא מתנשם, מסתכל עלי. אני מנסה להגיד לו שהכל בסדר ואני אכין לו משהו לשתות אבל הוא שם את הכף הענקית שלו על היד שלי ומוריד אותי לברכיים. אני לא מתנגד הפעם. אני שולף את הזין שלו בעצמי ומוצץ לו. 

״אני משתגע,״ הוא אומר לי. ״איזה טעות עשיתי. וניסית להזהיר אותי. ניסית. היית עדין והכל״. היד שלו, עדיין על הראש שלי, מתחילה להסיע אותי על הזין שלו. אני משתנק והוא לא שם לב. ״אני לא מאמין שזה מחר. אני לא מסוגל. אני לא הולך לעשות את זה. תציל אותי,״ הוא מבקש, והוא כבר מזיין את הפה שלי די חזק ואני נחנק, ״בבקשה הצילו״ – והוא שולף את הזין וגומר לי על הפרצוף. 

חמי מתנשם. אני משתעל. הזרע שלו נוזל לי במורד הסנטר. פתאום יש אור אחר בעיניים שלו, לא רוגע, כרגיל, אלא הבנה מבוהלת. הוא מסתובב בלי מילה ויוצא. זו הפעם האחרונה שלו אצלי אי פעם. 

ומארכיון ההודעות, שעה אחר כך. 

חמי מקווה שאתה בבית והוקל לך. אמרת שהייתי עדין אז אני לא אהיה עדין יותר. אתה חייב לבטל את זה. יהיה קשה אבל נצליח. בכל מקרה לא הייתי אומר דבר כזה אם לא היית חבר טוב כל כך, ואם לא הייתי אומר את זה אני לא הייתי חבר טוב כל כך. מעיין היא כלבה והיא תמלוק לך את האשכים. אמרתי מה שאמרתי, לא אחזור על זה

***

״אף אחד כבר לא מזמין עוגה של חתונה״, אומר סטיבן. 

הוא זקן ומקומט, קירח, גבות עבות, בלונדיניות. גירדתי אותו מאיזה מלון. הוא היחיד בארץ שיודע להכין שטרודל אבל האהבה שלו, כמו האהבה שלי, היא עוגות חתונה. 

״כן, זה כבר לא במודה״, הוא אומר ונאנח, מניח יד גרומה על ירך כואבת. ״שמים היום פירות״. הוא אומר ״פירות״ בבוז. ״ועד שמישהו מזמין עוגה של חתונה, כמו הגיברת הזאת שבאה לקחת עכשיו. הלבנה עם הציפוי הכחול. זה עם איזה ׳קטע׳. זה עם ׳הומור׳״. 

״איזה הומור?״ אני שואל את סטיבן ומרגיש חלוש. 

״למשל תראה, קינד״. 

הוא מרים את המכסה. על העוגה, במקום שבו כותבים בדרך כלל ״לזוג המאושר!״ או ״גלי וגלית מתחתנים היום!״, ובכתב יד של קונדיטור גרמני עתיק – מעוטר, מדויק, הנדסי כמעט – אני קורא:

מעיין היא כלבה והיא תמלוק לך את האשכים

אני מרים את הראש ומעיין עומדת שם כמו פלאשבק רע מטריפ איום ונורא.

״סטיבן״, אני אומר בפה מאוד יבש, ״הלקוחה הזאת, אל תגבה ממנה. אני חייב לה עוגה״. 

סטיבן מושך כתפיים ומתפוגג. 

אנחנו עומדים קרוב-קרוב ושונאים זה את זו. אפשר לטעום את השנאה, היא סמיכה ומוצקה כמו ציפוי לעוגה. 

״׳מעיין היא כלבה והיא תמלוק לך את האשכים׳. זוכר שכתבת לו את זה?״ היא אומרת. ״זוכר שכתבת לו את זה יום לפני החתונה?״

״אני זוכר שהוא לא הקשיב״, אני אומר ישר לעיניים שלה. הקול שלי קר ויבש ורצחני. 

״זוכר מה עשית ביום למחרת?״

״אני זוכר שזה לא עזר״, אני אומר, והקול שלי כבר לא כל כך קשוח. היא בוהה בי עד שאני משפיל מבט. 

לנעליים שלה אני אומר, ״אני מבין שהוא סיפר לך״. 

״שהתפייסתם?״ מעיין שואלת. אני מרים מבט. היא מושכת את הרגע ואומרת, ״או על ההטבה לחברים?״

אין לי מה להגיד ושנינו יודעים את זה. 

״הקטע הוא״, היא אומרת לי, ״שהזמנים השתנו. אתה נשארת במקום כמו כלומניק אבל חמי איש משפחה עכשיו. נשוי. ובנישואין יש… יש דינמיקה של נישואין״.

״אני מבין״, אני אומר. ״האמת, מעיין, שהבנתי כבר אז. אני הפסדתי ואת ניצחת. אני נסוג. אני אפסיק לענות לו״. 

״אני לא רוצה שתפסיק לענות לו, חתיכת מטומטם. השבועיים האחרונים… הוא חוזר הביתה שמח. קל לו בלב. אני אומרת לך שהזמנים השתנו. יש לנו דינמיקה של נשואים. וגם אני יודעת להודות היום בדברים שהבנתי כבר אז, בשקט-בשקט, בלב״. 

אני בוהה בה ולא מאמין. 

״אבל אם אתה רוצה להתפייס איתו, אתה צריך להתפייס איתי״.

״כי יש לכם דינמיקה של נישואין״. 

״כי הרסת לי את החתונה, יא חרא״. 

אנחנו שותקים. 

היא אומרת, ״אתה עדיין גר באותה חורבה?״

״כן״. 

״תהיה שם הערב בשמונה״. 

היא לוקחת את העוגה והולכת. 

***

״מעיין חשבתי על זה ואת צודקת. אנחנו צריכים להתפייס. אני רוצה להתפייס איתך. אני עדיין זוכר שהיינו חברים טובים. אני…״

״אוי תסתום,״ היא אומרת ונכנסת. היא פותחת על הקופסה עם הלוגו והפרצוף שלי ומניחה אותה על הרצפה. אני בוהה בה. 

״את לא רוצה להתפייס?״

״חמי אמר לי,״ היא אומרת, מתעלמת ממני, ״שהוא הכי אוהב כשאתה על הברכיים. רד על הברכיים״. 

אני יורד על הברכיים, מול העוגה שלי, קורא את הכיתוב,

מעיין היא כלבה והיא תמלוק לך את האשכים

״קרוב, קרוב לעוגה,״ היא אומרת ואני מקרב את הראש קרוב-קרוב. היא בועטת לי בביצים. אני רואה כוכבים. היא בועטת שוב ואני נופל קדימה, האף שלי מלא בציפוי. 

״תאכל את המילים שלך״, היא אומרת. אני מלקק את הציפוי הסכריני. היא בועטת שוב. אני מנסה לבלוע ולא מצליח. היא בועטת שוב ואני רואה כוכבים. אני מלקק את המילים שלי מהעוגה והבטן שלי פועמת בכאב. כשהמילים נבלעות הפנים שלי כבר נחות על העוגה ואני בוכה. 

״תשתלט על עצמך,״ היא אומרת. היא זורקת לי מגבת ואני מנגב את הפנים מהעוגה והדמעות. אני מתרומם, עדיין על הברכיים. 

״עכשיו,״ היא אומרת, ״הטבת חברים…״ היא מוציאה משהו מהכיס וזורקת אותו לרגלי, ״הופכת להיות…״ המשהו הוא שפורפרת ליפסטיק, ״הטבת חברים ובני משפחה״. 

היא מסיטה את השמלה. היא לא לובשת תחתונים. אני בוהה באימה במפשעה התפוחה שלה. 

***

מתוך הזיכרון שלי: החתונה של מעיין וחמי עצומה, נוצצת, מלאה סלבס, מצלמות… ומתעכבת נורא. קבלת הפנים הייתה אמורה להגמר לפני שעה. אנשים מתלחשים. הרב מציץ בשעון. אני עובר ליד מגישת טלוויזיה מפורסמת שמרכלת עם דוגמנית ידועה. אחת אומרת, ״מה נסגר?״ והשנייה ממתיקה סוד: ״יו, את לא מבינה״. אני עוצר, עושה כאילו אני לא מקשיב. 

״הם רבים עכשיו בחדר חתן-כלה. לא רק הם, האבות שלהם, יש שם בלאגן מטורף״. 

״די. מה קרה?״

״מה שקרה זה שמעיין החליטה להיות שובבה עם חמי קצת לפני החתונה וזה לא נגמר טוב״. 

״ספרי ספרי״.  

״אז היא מחליטה לעשות אותו בחדר חתן-כלה. והיא מושיבה אותו על הספה, פותחת לו את הריצ׳רץ׳… ומגלה סימנים של ליפסטיק על הביצים״. 

האולם מסתובב עלי. הדיג׳יי מנסה להטביע את העיכוב במוזיקה נוראית. אני חושב על חמי יושב אומלל בין אבא שלו לאבא של מעיין, שותק, טובע בצעקות. חמי לא עומד בצעקות. אני עשיתי לו את זה, אני חושב. אני מבין: הוא הולך לצאת מהחדר הזה ישר לחופה או ישר למיון. אני מדמיין את החופה. אני יכול לראות את החיוך המדושן של מעיין כשחמי שובר את הכוס. אני נזכר שאני אמור להחזיק את החופה הזאת. 

״ניצחת, כלבה״, אני ממלמל, אומר בקול רם את מה שידעתי להגיד רק בלב. אני נתקף בחילה. העיניים המזוגגות שלי תרות אחרי היציאה ונחות על עוגת החתונה שאפיתי. אני קורא את הכיתוב: ״לזוג המאושר!״

״תחנקי את על הזין הזה״, אני אומר. 

אני מרים את העוגה ולוקח אותה איתי והולך הביתה.