ירקרקות האופר

מישהי שתעניק לי את הבכי שלה. 

Goals משניים: חגורת צניעות שקופה. 

האם זה נחשב לפרוש כשאף אחד לא שם לב שמשהו השתנה?

https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=65337f5929ba9

אלו היו שבועיים די מטלטלים בממלכת הירוקפור, חברים. לא אשקר לכם. הערב הייתי עגום במיוחד, אז תפסתי את המפתח ויצאתי לטייל קצת בשכונה, בלי כיוון ובלי דרך. והנה זה פלא אני מזדמן מתחת לאיזה חלון בקומה ראשונה על עמודים, ואני שומע שמה מישהי מקבלת מכות בטוסיק. אני עומד שם מהופנט ויש בגניחות שלה משהו אותנטי ומשועשע. ברור שזה ספנקינג נינוח, לא עונש או משהו. אני חוזר הביתה ומאז הכל הרבה פחות עגום.

ובכן, פוטרתי על ידי המנקה שלי. מחפש בבהילות עבדי ושפחות ניקיון שלא מתרגשים מכל גופה באמבטיה.

אני ירוקאפור ויש לי דודת-אקסיות קשה. זה לא בריא אבל הצעד הראשון הוא להודות בזה. תודה שהאזנתן.

״אל תבהה לי ברגליים כשאנחנו בציבור״.

״אבל הרחוב ריק״.

״מה קרה לך כשבהית לי ברגליים בציבור אתמול?״

אני מחכך את התחת מעבר לבד של המכנסיים ולא אומר כלום.

״והיום זה יכאב פחות?״

״אני לא אסתכל, אני לא אסתכל״.

״בציבור!״ את מכריזה לרחוב הריק.

אני בוחר להתמקד בדברים אחרים: איך שהעיניים שלך יפות באור הזה, איך שאני חולה על התחת שלך בשמלה הזאת, עם השסע הזה בצד והשוקיים שלך שבולטות דרכו, מבהיקות בחום הזה, והכפות רגליים שלך בכפכפי הוויאנס הפרחיים האלו --

״זה כאילו לא חינכו אותך בבית״, את אומרת ולוקחת אותי ביד.

אנחנו מתגנבים בין החצרות של הבתים, בממלכת החתולים והקורקינטים הגנובים. אנחנו מחפשים חצר שקטה שאין בה חלון נמוך, כמו שיכורים שמחפשים איפה להשתין.

״בוא לפה״, את אומרת ופותחת את הדלת של חדר זבל אחורי במיוחד.

״אבל--״ אני אומר ומחליט לבוא לפה במקום.

״תניח את הידיים על הפח״, את אומרת ואני לא מתווכח. את יודעת לפתוח כפתור של מכנסיים מאחור כמו שאף אחד לא יודע ואני חושב שהתחתונים שלי קצת נוגעים ברצפה. את מניחה יד על הגב שלי, נשענת עלי, ואני מבין שביד השנייה את מסירה כפכף. את עומדת שם על רגל אחת --

״אני הכי שונא עם הכפכף״, אני אומר. ״זה כל כך משפיל--״

״בציבור!״ את אומרת והמכה הראשונה משטחת אותי על הפח. הזין שלי נוגע בו ואני נרתע ומנסה לא להפיל אותך.

״אל תצעק״, את אומרת. ״שלא יתפסו אותי״.

אני ממש משתדל לא לצעוק. הרעש היחיד הוא כפכף גומי כבד ניתח על תחת קליל--

״וגם אל תבכה״, את אומרת. ״נמושה״.

״אני כבר בקושי עומד״, אני מתנשם ובעשרים האחרונות אני רועד על הפח. אני שומע את ה״פאק״ המבהיל של כפכף גומי פוגע ברצפה--

״טוב״, את אומרת, ״זה החצי״.

״החצי?!״

״חצי״.

אני נשען על הפח ומנסה לחשוב מאיפה להביא את הכוח לעמוד בעוד כפכף.

״אבל אני אוותר לך על החצי אם הוא יסלח לך״.

״הוא?״ אני אומר לקול מאחורי ומבין.

״אמרת להוויאנס הסקסי שלו שאתה שונא אותו. אולי תתחנף קצת״.

אני מנגב את העיניים וכורע על הברכיים ודוחף את הפרצוף קרוב-קרוב לרצפה ומתחיל לנשק את ההוויאנס הריחני, הפרחי, הנבזי שלה. היא מניחה את כף הרגל החשופה שלה על התחת החשוף שלי, נשענת ובה בעת דוחפת את האף שלי עוד יותר לתוך הכפכף.

״הוא עובד כל כך קשה בלחנך אותך ואתה מעליב אותו. תתחנף יותר. אתה לא חושב שמגיע לו תודה?״

אני מנשק ומלקק והתחת שלי בוער. היא קופצת על רגל אחת מחוץ לחדר הזבל ובועטת את הכפכף השני ישר אלי.

״אני אחזור לקחת אותך כשאני אגמור את הסידורים״, את אומרת ונועלת את דלת המתכת מאחוריך. מעבר לדלת אני עוד שומע אותך אומרת לעצמך, ״זה כאילו לא חינכו אותו בבית״.

וואו. 

בכל מה שקשור לאהבה וזוגיות וגם סתם מין שובב:

1. תוצאות שאלון הבדס״מ הלעוס שעשיתם לא מגדיר אתכם.

2. מה שכתוב בסוגריים ליד הכינוי שלכם לא מגדיר אתכם.

3. הכינוי שלכם לא מגדיר אתכם.

4. גם אתם לא מגדירים את עצמכם.

תודה שבאתם להרצאת הטד שלי. גם הרצאת הטד שלכם לא מגדירה אתכם.

היו לי דברים חשובים לעשות, אז במקום זאת עדכנתי את ארכיון הסיפורים. יש בו עכשיו את כל הסיפורים שפרסמתי בכלוב, מלבד אלו ששכחתי, ויש סימון נוח ליד הסיפורים שאני אשכרה מרוצה מהם.

לרגל חגיגות עדכון הארכיון, הנה כמה סטטיסטיקות לא מבדרות ולא מעשירות:

• 82 - זה מספר הפרסומים שפרסמתי עד כה בכלוב.
• 9 באוגוסט, 2004. זה תאריך הפרסום של הסיפור הראשון. כן, כן, שמעתי, בדיוק עלית לכיתה א׳ באותו זמן.
• 4.1. זה מספר הסיפורים שפרסמתי בשנה. מזל שיש לי דיי ג׳וב.
• 50%-50% פונקט. זה היחס בין מספר הפמדומים למספר המיילדומים בארכיון. (גם אני לא האמנתי).
• 4 - מספר הסיפורים שאי אפשר להגיד עליהם שהם מיילדום או פמדום, אלא סתם ממש משונים.
• 16 - מספר הסיפורים שאני אשכרה מרוצה מהם.
• 2028 - השנה שבה, לפי הקצב הנוכחי, נגיע למאה סיפורים.