ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

מאז 2004 * אורגינל * הגב אליך הלב איתך
לפני חודשיים. 9 בינואר 2024 בשעה 7:21

אותי. הוא לא מחייב אותי. 

הסיפור הבא עלינו לטובה (מזמן לא היה פה סיפור, מה):

1. מיילדום

2. פמדום

3. גיידום

4. אחד מהמשונים האלו שלך שבהם לא ברור מי למעלה ומי למטה. 

ההשתתפות בסקר אסורה על עובדי ובני משפחתי* וגאד, איך אני מקווה שאף אחד מהם לא נמצא כאן. 

 

 

* אקסיות יכולות להשתתף

לפני חודשיים. 8 בינואר 2024 בשעה 8:14

אני קצת בחופש, ולמרות שאני משתמש בחופש הזה כדי לעבוד, עדיין עולות תהיות. אני חושב וכותב על המיניות שלי כבר שנים, ועם זאת את השאלות הגדולות באמת לא הצלחתי לפצח:

1. למה הריח של בית השחי של עצמי מחרמן אותי ככה?

לפני חודשיים. 3 בינואר 2024 בשעה 19:58

לפני חודשיים. 2 בינואר 2024 בשעה 21:29

יותר ויותר אני חוזר לזה,

במיוחד ל:

במיניות שלנו יש דחפים שכבני תרבות מישטרנו החוצה מהחיים שלנו: עם אלימות בלתי מרוסנת הרי לא בונים חברה. וכיוון שכולנו בני תרבות אנחנו עושים בדסמ שכרוכה בו שליטה עצמית וריסון שהם אפילו גדולים מהמין הנעים והוונילי של שכנינו: זאת המשמעות במחווה מסוגננת וממושטרת. אנחנו נותנים ביטוי לדחף אבל לא נותנים לו לשלוט בנו.
בקיצור, אנחנו עושים זה לזו את מה שאנחנו מוצאים לנכון משום ששנינו מכירים בחוסר השפיות הפועם בעורק הצוואר, אבל אנחנו גם אוהבים זו את זה ומסורים זה לזו, ובשם המסירות אנחנו מוכנים לעשות זה לזה גם מעשים איומים: להכאיב, לשלוט, להכפיף, להגביל ולענות.

וגם:

למי שלוקח את הבדסמ כעניין מהותי, כחלק מהאופי שלו, צריך להגיד ככה: אנחנו לא אדונים ומשרתים, אנחנו אנשים רגילים להפליא שנהנים למצוא פן כוחני ואלים במיניות שלהם. למי שחושב שהוא רק עוטה תפקיד לרגע צריך להגיד: זה לא משחק תפקידים, ואתה אמיתי עד מאוד כשאתה במיטה שלך.
כשאנחנו מקבלים על עצמנו תפקידים סגורים אנחנו מגבילים את עצמנו הגבלה גדולה. קודם כל כשאנחנו דנים את עצמנו שלא להנות מהצעצועים של הצד השני (או כשאנחנו מגלים את עצמנו לאין-ההגדרה "מתחלפים"). שלישית כשאנחנו כופים על עצמנו אקטים מיניים שאנחנו לא נהנים מהם, אבל מכיוון שיש תפקידים יש ציפיה שנשתתף בהם.

אבל במיוחד:

מי אני כשאני קושר אותך ומכה אותך? השאלה הזאת לא רלוונטית. אני בנאדם כמוך, כמותה וכמוהו, אני פשוט נהנה לסטות מדרך הישר. ואנחנו, אנחנו סתם שני אנשים שהמיניות הסטנדרטית פשוט קטנה על מידותיהם, והם מחפשים בשוליים דברים שוליים שיענגו אותם. חלק מהדברים חמורים, משפילים, כואבים וכאלה; חלקם פשוט כיפים; חלקם משונים מאוד; חלקם גם זה וגם זה וגם זה. מכאן והלאה, יש דלי בלתי נדלה המלא במעשים מיניים מעניינים, וכל שניים מאיתנו פשוט בוחרים להם מה הם לוקחים לעצמם מתוכו. לא אהבת? תחזיר לדלי.

 

כמובן, מי שרקח את החפירה הזאת היה בחור בן 28. אם הייתי צריך לכתוב את זה היום הייתי כותב את זה ככה:

כותרות זה לעיתון. בואי נשחק.

 

לפני חודשיים. 30 בדצמבר 2023 בשעה 20:37

קצת מוקדם אבל מה יש.
- שלום ואחווה לכולם, ומוות לשאר;

- שסטיבן פריי יקליט גרסה לפטר והזאב;

- גיבסון ל״פ יבדל״א עם בערסט נאה;

- אהבה שתישאר;

- פוני (או נערת פוני, המוקדם מביניהם).

- (טל״ח).

לפני חודשיים. 30 בדצמבר 2023 בשעה 15:52

אל תתעצב -- אם תתעצב.

 

בשלב הזה רוב החברים שלי כבר מזמן נפוצו עם הרוח: לאמריקה, לאירופה, לחיק החם והכובל של אישה וילדים. ״העניין הוא שצרפת היא כבר לא המקום לגדל בו ענבים ליין״, אומר הלונדוני. הוא מבקר בתל אביב ורוכן כרגע מעל הפוך חלש עם הרבה קצף.

״בגלל הגלובל וורמינג״, אני אומר וצופה בתל אביביות משתובבות מעל הפוכים חלשים עם תועפות של קצף. בית הקפה כמעט ריק. הרחוב גם.

״בדיוק״, הוא אומר. ״ועכשיו הם מייבאים גפנים צרפתיות לאנגליה״. הוא מסיר את משקפי השמש ונאנח ומאחוריו תל אביבית מקרבת סיגריה מגולגלת לזוג שפתיים שמעוררות בי נוסטלגיה עמוקה שלא ידעתי שיש בי. קשה להיות הלונדוני: כל מפת היינות משתנה לו מול הפרצוף. אני מתקשה להתרכז בסיפור שלו, שהפך לסקירה של יינות מפורסמים ועשירים. התל אביבית עם השפתיים חצי עוצמת עיניים כל פעם שהיא שואפת מהסיגריה -- זה בטח מרגיש לה סופיסטיקייטד, אני חושב, אבל זה נראה כאילו נכנס לה עשן לעיניים. אני מנסה לא לבהות בה ואני מנסה לא לרצות להיות צעיר בעשרים שנה בשבילה ואני מנסה לא לרצות להיות מבוגר בעשרים שנה, כדי שלא יהיה לי איכפת כבר. קשה להיות תקוע באמצע של כלום.

הרחוב כמעט ריק ובית הקפה גם: התל אביבית הולכת ולוקחת איתה מעיל צהוב ואת השפתיים שלה. אני שואל את עצמי כמה אפשר להתרוקן עוד, וכמה אנשים יהיו ברחוב הזה בעוד חצי שנה, בעוד עשר; אם בית הקפה הזה בכלל יהיה פה בפעם הבאה שאחד החברים שלי יחזור לבקר במכורתו.

״אני טס בחזרה לניו יירז״, אומר הלונדוני. ״רוצה לבוא?״

לא. אני אשאר פה, תקוע באמצע של כלום.

 

 

 

(זו רק עונה כזאת, חבר)

לפני 5 חודשים. 11 באוקטובר 2023 בשעה 12:45

גאד, אני צריך סשן עכשיו. 

לפני 6 חודשים. 14 בספטמבר 2023 בשעה 18:34

מסתובבת לי בראש ולא מוצאת לעצמה זמן להגיע לכאן. 

 

#תודהשהקשבתם

לפני 6 חודשים. 6 בספטמבר 2023 בשעה 20:10

זה ניקים בכלוב.

לפני 9 חודשים. 22 ביוני 2023 בשעה 14:38

״אני לא יכולה יותר״, אני בוכה בפה מלא. 

״אויש״, הוא אומר בביטול, המזלג שלו נטוי כמו כלי משחית מעל מגש של לזניה. העלים, ירוקים מהתרד, מסתירים שכבות של ראגו אדמדם ובשמל חיוור, סמיך. אני רוצה להקיא ומפחדת. 

״ללעוס״, הוא אומר בנוקשות. הלסתות שלי פועלות מאליהן. 

״וגם לבלוע״, הוא אומר. אני מסתכלת על המזלג שלו בחרדה. המזלג מנחש אותי וצולל אל מגש הלזניה. 

כיסא התינוקת שלי שודרג: בסוף השבוע הוא שלף מתוך השקיות ארבעה אזיקי עור, כבלי מתכת, מהדקים, אזיקונים, ברגים, מברגות ומקדח. הכיסא הפך למה שהוא מכנה ״עמדת האכלה״: שני אזיקים על מסעד הכיסא שומרים על הידיים שלי מאחורי הגב, שני אזיקים על הרגליים האחוריות שומרים על הרגליים שלי מקופלות תחתי. אני צופה בחוסר אונים במזלג, שהולך ומתקרב אל הפה האומלל שלי. מיליון קילומטר מתחתי, הכוס שלי בוער ומפעפע.

״עוד חצי מגש נשאר״, הוא אומר. בעיניים שלו אין רחמים. אני בולעת את הרוק. 


*** 


״אז בעצם אתה מפטם אותי״.

״כן״, הוא אומר, מחייך ומתרווח על הספה. אני מתיישבת על הברכיים שלו ומחבקת אותו. 

״לא בכאילו״, אני אומרת, נפעמת ומבולבלת מההבנה והעלבון. ״אתה אשכרה מפטם אותי. כמו…״

״כמו מה?״

״כמו אווזה או איזה חיית משק–״

״חיית משק״, הוא אומר. ״אהבתי״. הוא תופס לי את התחת, מעסה אותו.

״כן, כאילו אני פרה שלך, או נגיד–״

״חזרזירה״, הוא אומר, ומחטט בשקית. הוא מוציא משם חתיכת פלסטיק ורודה עם סרט אלסטי–

״זה אשכרה אף של חזיר״, אני לוחשת, בעיקר לעצמי. אני מהופנטת. חם לי–״

״את יודעת שכשאת מסמיקה, מסמיק לך גם הציצי?״

״בבקשה…״

״בבקשה מה״. 

״בבקשה תעשה ממני חזרזירה״, אני לוחשת לאוזן שלו. הוא מניח את אף החזרזירה על האף שלי. אני מתנשמת. הוא בוחן את הפנים שלי בשעשוע. 

״את מרגישה חזרזירה כבר?״ הוא שואל וממולל את בשר התחת שלי, כאילו בוחן אם השמנתי כבר. 

אני מנסה: ״אוינק״. ואז: ״עוד לא״. 

״יופי, כי לא סיימנו״. 

הוא פותח את השקית ואני מציצה פנימה, לראות מה יצא משם. זה זנב מקורזל, ורדרד כמו התחת שלי–

״זה באט פלאג עצום״, אני אומרת ולופתת את הידיים שלו. הוא צוחק. ״קומי״. 

אני קמה, פתאום מודעת לחתיכת הפלסטיק המציקה על האף שלי, מתה לדעת ומפחדת לדעת איך אני נראית. 

בשקית נשארה פחית גדולה עם עטיפה דוברת אנגלית. אני מנסה לפענח את המילים המוזרות על הפחית. ״מה זה אומר, Lard?״ אני שואלת. 

״שומן חזיר״, הוא אומר. ״נראה לי מתאים״. 

אני מנסה לדמיין את עצמי החזרזירה משופדת על זנב החזרזירה שלי שמטפטף שומן של חזרזירה אחרת ישר לתוך התחת החזרזירי שלי. הוא מכוון אותי להסתובב, לרדת על הברכיים, לשים את הראש על הרצפה ולהרים את הטוסיק גבוה באוויר. הוא מתיישב על הספה מאחורי ואני מנענעת את התחת בשבילו, כאילו כבר מכשכשת בזנב שלי. אני שומעת אותו יורק וכשחור התחת שלי מרגיש את הרטיבות הנ״ל, הכוס שלי נרטב פי אלף. אני גונחת–

״רגע, עוד לא התחלנו״, הוא אומר.

״סליחה״, אני אומרת. ״אוינק״.

הוא מורח מה שמרגיש כמו חמאה בין הישבנים שלי, כאילו מכין סנדוויץ׳. 

״את רוצה לצעוק או לנשוך?״

״לנשוך בבקשה״. 

הוא חולץ נעל אחת, רוכן סביבי ומגיש אותה לפה שלי. אני מותחת את הלסתות סביב סנדוויץ׳ של עור וסוליה. הוא מתיישב שוב, נאנח אנחת רווחה ובלי אזהרה דוחף את הבאטפלאג לתוכי. אני מתכווצת אבל הוא שומר על לחץ קבוע, ולאט לאט אני מרגישה איך הדבר הזה מפשק וממלא אותי. אני צורחת לתוך הנעל והצעקות רק מעודדות אותו והוא מסיע את המפלצת הזאת אחורה-קדימה, בכל איבחה מתקדם עוד קצת לתוכי. כשאני חושבת שאני אשבור את השיניים על הנעל שלו, הזנב מחליק פנימה בקול יניקה. אני פולטת את הנעל מהפה, מניחה את המצח על השטיח ומתנשמת בקול. הוא טופח על התחת שלי בחיבה, מנדנד את הזנב, מוודא שהוא באמת נכנס עד הסוף. 

״תכשכשי״, הוא אומר כשאני נרגעת, ואני מנדנדת את התחת. 

״את מרגישה כמו חזרזירה כבר?״

״אוינק״, אני מאשרת. 

״לכי תביאי לי טוש מחיק״. 

אני מתרוממת בכבדות. הוא מניח יד על הראש שלי, דוחף אותה למטה: ״ראית פעם חזירה הולכת על שתיים?״

אני מכשכשת בזנב כדי להראות שהבנתי ועומדת על הידיים והברכיים. אני מסתכלת עליו מלמטה והוא נראה פתאום עצום בגודלו, מתנשא מעלי כמו חוואי מעל דיר החזירים שלו. אני מסובבת אליו את התחת, הציצים שלי מתנדנדים בין הזרועות, ומעכסת כל הדרך למגירה עם הטושים המחיקים. כשאני חוזרת, אני מחזיקה את הטוש בפה, והוא מחייך בסיפוק ואני נמסה. 

״תחת אלי״, הוא אומר ואני מסתובבת, משתדלת לא לפגוע בו עם הזנב שלי. 

הוא רוכן ומצייר עלי. 

״מה כתבת?״

״בואי נלך לראות״. 

הוא הולך לחדר השינה ואני זוחלת על שש אחריו. הוא תופס אותי בשיערות, מנחה אותי לטפס על המיטה, עם הגב למראה הגדולה. 

״תסתכלי״. 

אני מציצה לאחור אל זנב החזרזירה שלי ואף החזרזירה שלי והתחת הדשן שלי ואני מבוהלת כמה כמו חזרזירה אני מרגישה עכשיו. על התחת שלי הוא כתב, בכתב מראה–

״כתוב שם - 120?״

״מאה עשרים״. 

״זה המספר חזרזירה שלי?״

״לא. זו המטרה החדשה שלך בחיים. זו המטרה היחידה שלך בחיים. מאה עשרים סנטימטר. אחד יותר ממעיין״.

״מאה עשרים סנטימטר…״ אני לוחשת, מתפעמת מתחושת הדבקות במטרה שעולה בי. שנינו מסתכלים על התחת שלי במראה והוא תופס וצובט. היד שלו מוכתמת בדיו.

״מה נעשה כשזה ימחק?״ אני שואלת . 

״נכתוב מחדש. כל יום״.

הוא רוכן אלי ומנשק אותי מעבר לאף החזירי, מלטף לי את הכוס. היד שלו מחליקה על נהר של רטיבות.

״תוכל בבקשה״, אני אומרת, לא יכולה להתאפק יותר, ״לזיין לי את התחת?״

״אני לא אזיין לך את התחת״. 

״מה זאת אומרת״. 

״אין סקס בתחת״. 

״מה הבעיה?״

״תראי, דיברתי עם הג׳יני והוא אמר לי שאת אמרת לו שמגיע לו להיות רק בתוך התחת הכי טוב בארץ״. הוא תופס לי בסנטר ומפנה את הראש שלי לעבר המראה. הוא מוריד סטירה, ועוד סטירה, לתחת שלי. ״זה״, הוא שואל, ״זה הכי טוב בארץ?״

״לא״, אני לוחשת, עדיין לפותה ביד שלו. 

״זה שווה את הזין שלי?״

״לא״. 

״תתנצלי״. 

״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב״. 

הוא מנחית מכה, ועוד אחת: ״שוב״. 

״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב״. 

״שוב. אל תפסיקי״. 

״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב–״

עם כל סליחה באה מכה והיד שלו ממשיכה להכריח את הפרצוף שלי לצפות בתחת המאדים, ביד העולה ויורדת. אני בוכה קצת לתוך המגע שלו וכשהוא מתעייף הוא משחרר אותי. היד שלו שחורה והתחת שלי אדום. מהכיתוב ״120״ נשאר משהו שנראה כמו ברווז שחוזר בזמן. הוא לוקח את הטוש ומחזק. 120. 

״אז״, אני אומרת, חוששת פתאום, ״אז מעכשיו עד 120 – רק בפה?״ אני נזכרת בבחילה של ארוחת הבוקר והיא עולה בי שוב. 

״גם לא בפה״, הוא אומר. 

״אז… איפה?״

״רק בכוס״. 

״רק בכוס!״ אני קמה, המומה מהעלבון. ״אתה תזיין אותי, אבל בכוס?״ הפעם הוא לא צריך להגיד לי: אני מרגישה את הציצים שלי מסמיקים. 

״ואנחנו נתחיל עכשיו״, הוא אומר, ומטיל אותי על המזרן. מתוך הרגל אני מסתובבת על הבטן אבל הוא מצמיד את הגב שלי למיטה. הוא פורם את האבזם, שולף את הזין וכשהוא מחליק לתוך הכוס השוצף שלי הוא מחייך ברוך ומסיט תלתל מהמצח. אני מתחילה לבכות ולא מפסיקה עד שהאורגזמות מייבשות לי את הדמעות. 


***


אנחנו מכורבלים במיטה. הכוס שלי מרגיש לי מוזר – הוא מסופק ומעונג. אני מלטפת לו את החזה והוא מלטף לי את הטוסיק. 

״קומי״, הוא אומר לבסוף. ״נשארה עוד לזניה״.