ירקרקות האופר

באופן מפתיע, זה היה בעבודה. 

הפרטנרית הנצחית שלי התגלתה כאדם בלתי אמין. זה קרה בעשר דקות, בשיחה שלא הייתי אמור לשמוע. רגע בחיים וכל תפיסת העולם שלך משתנה.

רגע אחד יש לך שותף. יש לך אוזניים ועיניים. יש לך מישהו שנושא בעול  ברגע הבא, יש עוקץ ויש נעקץ, ונחש, חבוב, מי מהם זה אתה.

איך ממשיכים מכאן? איך ממשיכים להאמין בבני אדם?

אני מניח שזה קשור למי אתה. איך חינכו אותך וכמה פעמים, בשנים המעצבות בחייך, שברו לך את הלב. 

אני? שברו לי את הלב כל כך הרבה פעמים שלא נותר לי אלא להיות אופטימי באופן נצחי ופתולוגי. 

אני מאמין שרוב האנשים טובים — אם נתנו להם הזדמנות. 

אני מאמין שרוב האנשים מעניינים — אם רק הקשבנו להם. 

אני מאמין שאפשר להיות באהבה ובחיבה עם כמעט כולם — אם רק פותחים להם את הלב. 

תפיסת מציאות מעוותת? מזוכיסט נצחי? ייתכן. 

אבל אני חושב שזה משהו אחר. 

אני חושב שאני דביל. 

אני גאה להיות דביל. 

זיכרון ראשון

האופק מחוויר במזרח הבא״ח. אפילו בשעה הזאת האוויר עומד, לח ומחניק. לרגלי, עשרים ואחד טירונים מבוהלים עומדים במצב שתיים, רועדים, מתנשפים, והזין שלי עומד.

״יום חדש עולה עכשיו״, אני אומר להם. ״היום יום ההולדת שלי״.

יום חמישי

טיפה של רוק נופלת על הירך שלי. היא משתהה שם לרגע וזולגת במורד הרגל. לא עובר הרבה זמן ועוד טיפה נופלת באותה הנקודה. אני מנסה לשאוף את הרוק אבל הטבעת שתחובה לי לפה משאירה אותו פתוח ומרייר. שקט בחדר ואני מתרגש. הצעיף שלה, שקשור לי מסביב לעיניים, מריח בדיוק כמוה.

״היום יום ההולדת שלך״, הקול שלה עדיין לוחש לי בראש, ״ואין לך מושג איזו מתנה הכנתי״. הידיים שלה עדיין נוגעות בי, מנחות אותי לשבת על הכיסא שהיא הציבה בחדר השינה, מושכות את הזרועות שלי לאחור, מבצעות קסמים עם חבלים. מכסות לי את העיניים ומלטפות לי את הראש.

״זה מה שדיברנו עליו?״ אני שואל, והיא אומרת, ״זה מה שדיברנו עליו״, ודוחפת לי את הטבעת הזאת לפה.

כל כך שקט שאני שומע איזה שעון מתקתק בבית. אני תוהה אם היא השאירה לי אור דולק או שאני יושב שם, בחושך, קשור לכיסא, עם זין עומד ולב מתפוצץ.

הדלת נפתחת ומכניסה איתה קולות של שני סוגים של צעדים ושל צחוקים שיכורים. הקולות האלו מתקרבים לעבר חדר השינה, לעברי, וכל צעד מקפיץ אותי יותר.

״זה האפס״, את אומרת, ״אתה מוזמן להתעלם ממנו״.

קול עמוק מגחך, ויד כלשהי -- בתקווה שלה -- סוטרת מעדנות לזין שלי. ״הוא מבסוט מהסיטאוציה״, אומר הקול העמוק.

״בוא נראה אם אתה מבסוט מהסיטואציה״, היא אומרת והם צוחקים. האוזניים שלי מנסות לצייר תמונה: הקולות הרטובים האלו הם נשיקה, הקולות היבשים האלו הם התלטפויות, הקול הזה של ריצ׳רץ׳ נפתח זה... ובכן, זה בדיוק מה שזה. ״וואלה מבסוט!״ היא מביעה בשמחה, והאוזניים שלי לא צריכות לעזור לצייר את התמונה הזאת: הם עומדים כל קרוב שאני כמעט מרגיש את היד שלה מלטפת לו את הזין.

״יא וואראדי״, היא אומרת.

״מה?״ אומר העמוק ולפחות לפי האוזניים והדמיון שלי, מנשק לה את הצוואר.

״לא ידעתי שגדלים כאלו מגיעים גם בלבן״.

הם צוחקים ומתלטפים והיא מתנשמת ואני רועד ומתנשף. אני מנסה להאבק בתחושה עמומה של בושה שעולה בי

(מה לא בסדר איתך למה אתה מבסוט מהסיטואציה)

ולהשאיר את תשומת הלב ממוקדת בה, בו, בבגדים המתעופפים בחדר השינה. משהו רך נוחת לי על הראש ושניהם צוחקים ואני מעדיף לא לחשוב מה זה ויודע שאלו התחתונים שלו.

״מה זה מה ציירת לו פה על החזה?״ אומר העמוק.

״28. זאת היומולדת שלו היום״.

״מזל טוב גבר״, אומר העמוק בקול לועג, והיא מוסיפה, ״עכשיו בוא תראה מה מצוייר על החזה שלי״.

עוד קולות שמביעים באופן חד משמעי שהוא מפשיט אותה. ואז: ״מה זה, לא מצוייר לך על החזה שום דבר!״

״רוצה לצייר עליו? עם הטוש העבה שלך?״

צחוקים. ליטופים. האוזניים שלי מנסות לצייר תמונה: הקולות היבשים האלו הם צעדים, הקולות החורקים האלו הם המיטה שלי כששני ישבנים מתיישבים עליה, הקולות הרטובים האלו הם...

הזין שלי פועם. עומד, ואז שומע אותם מזדיינים על המיטה שלי, ונעמד אפילו יותר. נרגע ומתמתח. הידיים שלי נאבקות, באופן בלתי מודע, בחבלים. היא גונחת וגונחת וזה נשמע פורנאי, לא אמיתי: גניחות נואשות כאלו, מוגזמות לגמרי. כשהיא גומרת בפעם הראשונה אני פתאום מבין: זה נשמע לי מזוייף כי היא לא גונחת ככה איתי. המחשבה הזאת

(אתה לא גבר אף פעם לא היית גבר)

מפנצ׳רת לי את הזקפה. אני ממוקד בקולות החריקה של המיטה, ההתנשפויות, הקולות הרטובים האלו. זה נמשך ונמשך והעמוק מתנשם בתוך החברה שלי--

״אל תגמור בתוכי״, היא גונחת.

״איפה בא לך, חמודה? על החזה שלך?״

״אולי על החזה שלו?״

״אולי בפה שלו?״

״אתה מוכן?״ היא אומרת בשמחה וגומרת על הזין שלו שוב.

״בשבילך בובה? מוכן״.

המיטה חורקת ואני מריח את שניהם, ריח עמוק וחריף של סקס, כמו פרי מקולקל. אני שומע אותה כמעט משתנקת מאושר כשאני מרגיש משהו ספוגי, זקור ונוטף טעם של ביצים ושל הכוס של החברה שלי נכנס לי לפה.

״רגע יש לי רעיון״, הוא אומר ומזיין לי את הגרון ואני משתנק והזין שלי מנסה להסתתר בתוך הגוף שלי, ״בא לי שיסתכל לי בעיניים בזמן שזה קורה״.

הוא מסיר את הצעיף מעל העיניים שלי ושנינו בוהים זה בזה.

״מה זה? המפקד?״ הוא אומר וגומר מיד בתוך הפה שלי.

שיהיה ברשותי גבר חמוד, טווינקי במידה, מבריק ומזוכיסט, לנעול ולקחת לו את הזין. בפנטזיות שלי הוא מתרגש עד עמקי נשמתו כשלוקחים לו ואומרים לו; סובל במידה, ונהנה במידה, מהמעמד הזה. בפנטזיות שלי הוא גם סטרייט לגמרי, וכשהשפתיים שלו נכרכות סביב הזין שלי יש בעיניים שלו הבעה של ״איך זה קרה לי לעזאזל״. האם אני כותב את זה כדי לזמן מן היקום בחור כזה? לא, כי ירוקאפור שלכם אתאיסט לגמרי, ולא מאמין ביקומים. אני כותב את זה כדי שהאדם הנכון יקרא את זה וישלח לי הודעה, שבה הוא מבקש ממני בפירוט ועם נימוקים שלא אעשה לו דבר כזה.

הוא ״למה שארביץ לך? אני אוהב אותך״.

לא לצחוק כי סיפרתי לך בדיחת אבא?

או

לא לצחוק כי סיפרתי לך בדיחת אב?

איך ה-7.10 השפיע עליכם? אצלי הוא קבר את הליבידו. 

רק לאחרונה, רק ממש עכשיו, התחלתי לחשוף אותו. אולי עוד לא חשפתי אותו. אולי זה ליבידו-פנטום. 

בזמן הזה דחיתי את הרגשות לאחרי המלחמה ועשיתי בלי לחשוב: התנדבתי (מעט מדי); התמכרתי לפרויקטים ביתיים טכניים וקטנוניים; ובעיקר קברתי את עצמי בימי עבודה של 18 שעות, בשבועות עבודה של שבעה ימים. ניתקתי את עצמי מהגוף. חייתי על משלוחים וסיגריות. 

בזמן הזה גם צפיתי בכם וניסיתי להבין איך אתם מתמודדים. ובאמת בשבועות הראשונים רבו פה הדיונים על איך אפשר להיות אלימים במיטה לנוכח כל כך הרבה אלימות אמיתית, מצמררת. אבל רובכם מתאושש מהר ממני, והטראומה קיבלה תפקיד בבדסמ שלכם: היו כאן לא מעט שפינטזו, הגו ולפעמים אף יזמו אקטים שיש בהם יחסים בין יהודים לערבים. זה מעודד לראות אנשים כמוך מתמודדים עם אותו הדבר כמוך, מעודד לראות אותם קמים. זה עושה לך חשק לקום, גם. 

אז קמתי. ועדיין, אני שואל את עצמי: מה עוד דחינו לאחרי המלחמה? אלו אדוות קטנות שהמכה הזאת יצרה יהפכו להיות גלים — ביחסים בינינו, בבדסמ שנהיה מסוגלים או מוכרחים לעשות? כולנו אחרים ממה שהיינו בערב שמחת תורה. אבל אחרים איך?

אנחנו עוד לא מדברים על זה. אנחנו עדיין מצופפים שורות סביב מנטרת אחרי המלחמה. אנחנו סוכרים את האבל שלנו מפאת כבוד הסבל של סובלים גדולים מאיתנו. אנחנו אומרים שנבוא חשבון עם האחראים אחרי המלחמה, אבל לא עושים חשבון פנימי: מה איבדתי? איך חיים בלי זה?

זה נורא לא סקסי, אבל חייבים להתחיל לדבר על זה. 

חלק א׳

חלק ב׳

אני מהדקת את הסרט הצהוב סביב המותניים, מחליקה את הידיים על העור שלי. סביב התחת שלי... שמרגיש לי פתאום תפוח וקפיצי ועולה על גדותיו. במורד הירכיים... שהתמלאו והתמצקו אף הן. אני לופתת אותן בשתי ידיים, כמו שהוא עושה כשהוא מזיין אותי. על הציצים... ששוקלים פתאום המון, גם הם עולים על גדותיהם. אני לוקחת את הזמן -- אני לא יודעת מתי הוא יבוא ואולי זה ייקח שעות. אני מכוונת את התחת לעבר הדלת ומורידה את הראש שייגע ברצפה ומחכה ככה. את סרט התופרות הצהוב סידרתי ככה שהוא יראה את היקף המותניים החדש שלי: 111. אני כורעת ככה, רכה ותפוחה, הפטמות שלי מלטפות את הבלטות, ומחכה לו.

***

״נו, תגיד משהו״.

״עדיין התחת השני הכי טוב בארץ״. הוא מעסה לי אותו בחיבה, טופח, חלש ואז חזק. הדלת נטרקת מאחוריו. אני שוקעת לתוך הרצפה.

״אבל מאוד חשוב לשבח על הישגים!״ אני מוחה.

הוא מלטף לי את הכוס עם הנעל. ״111, מה. גמרת את ארוחת הבוקר שלך?״

״הכל״, אני אומרת. ״אפילו את הדבר הירוק הזה ששמת על ההולנדייז״.

״צלפים?״

״פוי״.

״ליקקת את הצלחת בסוף?״

״ליקקתי״, אני מחייכת.

הוא מניח את הנעל שלו על הראש שלי ומסובב, קצת כמו שדורכים על סיגריה. ״ילדה טובה״, הוא אומר בקול גאה.

״ואנחנו כבר באמצע הדרך...״ אני ממלמלת לתוך הרצפה.

״אלא אם כן,״ הוא אומר ומפסיק לסובב.

״אלא אם כן?״

״אלא אם כן מעיין תפחה מאז. מעניין מה איתה״.

הכוס שלי, פועם מעלבון וקנאה ואימה, מאיים לטפטף על המכנסיים שלו. הוא צוחק לעצמו ומרים אותי מהשיער. הוא מצמיד אותי לדלת ואני רואה את תועפות השקיות שהוא הביא מהשוק. הוא מחדיר אלי אצבע כאילו הוא בודק, ולוחש לי, ״היום אנחנו עושים ערב בפריז״.

***

אני יושבת על הרצפה של המרפסת ומסתכלת על השעון ואיך הוא לא זז. מחדר העבודה עולים קולות של שיחת זום משעממת, ודרך החרך בין הדלת למשקוף אני רואה אותו יושב, דרוך ומרוכז. קערות האוכל של החזירה, כלומר שלי, כמעט ריקות. בתחחתית קערת מרק הבצל עוד דבוקים מספר חוטי בצל, ואני חושבת שלטובת התחת שלי, כדאי שאלקק אותם משם לפני שיתייבשו וידבקו. בקערה של האו-או-בה, שם שכיף להגיד בפה מלא, חצי ביצה עלומה עוד נשפכת לרוטב היין והשאלוט בקרקעית.

השעון מואיל בטובו. אני עוזבת את קערות החזירה שלי באנחה וזוחלת לחדר העבודה. אני נזהרת מאוד לא להיות בקו הראייה של מצלמת הרשת שלו. הוא ממשיך לדבר עם חברו הטוב, הזום, וכל מיני קולות מדברים על Q1 ואז על Q2 ועל ARR והמילים מאבדות משמעות כשאני מנשקת לו את הרגל החשופה. אני מרימה מבט מדי פעם, כדי לראות אם הוא מוריד מבט מדי פעם, אבל הוא מרוכז.

השיחה מסתיימת בעשרים דקות איחור. לי בדיוק נגמר הרוק בפה, והרגליים שלו מבריקות.

״אין סבלנות, מה?״

״זאת שעת הסקווט היומית שלנו, מלכי ואהובי. אז למה אתה מעפן ועובד?״

הוא סוטר לי בעוצמה ובחיבה. אני מעריצה אותו והוא מסיר את החגורה.

״היום נעשה את זה קצת אחרת,״ הוא אומר ופושט את החולצה. הוא קושר אותה סביב הפנים שלי והעולם נחשך, מתחדד. הוא לוקח לי את היד ומרים אותי לעמידה ואני נכנסת לעמדת הסקווט שהוא לימד אותי

(חמישים סקווטים ביום)

עם הידיים מאחורי הראש והברכיים כפופות. ״למה אחרת,״ אני ממלמלת, והוא אומר ״כי אני מעפן״ ואני בולעת את הרוק. ״חכי פה״. אני מחכה בחושך. מוזיקה נדלקת בחדר אחר. הדלת נפתחת ונסגרת. מגירות נפתחות ונסגרות וצעדים. אני עושה סקווט קטן, רק בשביל עצמי. ועוד אחד, ועוד אחד... אני מרגישה את הגלוטוס מקסימוס שלי נדרך, שורף, פועם, תופח. אני מדמיינת את התחת שלי במראה של חדר השינה, כשאגיע ל-120, עיגול מושלם, שדוק של זרע מטפטף ממנו. התחת השורף שלי מתגעגע למגע של הזין שלו, והתסכול מוצא את עצמו בעוד סקווט ועוד סקווט.

לבסוף מגיעה צליפת החגורה המיוחלת. התחת שלי שורף משני סוגים שונים של אש.

״התגעגעתי,״ אני לוחשת לו, ומקבלת עוד צליפה. הצליפות מרגישות שונות היום -- קצרות וצורבות, אכזריות. אני כורעת עד הרצפה כמעט, מבליטה את התחת כמו שהוא לימד אותי. כשאני עולה לעמידה השוט מצליף שוב, ושוב, מאחורי, עד שאני כורעת שוב. זה קל יותר בעידודו, אפילו שהצליפות כל רך רשעות היום.

״את עושה יפה,״ הוא אומר מלפני. אני כמעט נופלת. הוא מחזיק לי את הפנים בשתי ידיים ומנשק והשוט צולף שוב מאחורי.

״מי זאת?״ אני שואלת ויודעת מיד.

״מה את אומרת על התחת שלה, מעיין?״

״אה,״ אומר קול נשי עמוק ומחוספס מאחורי, ואני חוטפת עוד צליפה. ״קופץ נחמד״.

אני עושה עוד סקווט ועוד סקווט. שלושה סוגים של אש בוערים בי. הצליפות מפסיקות. אני מתנשמת כל כך חזק שלוקח לי רגע לשמוע את קולות ההתנשקות, סנטימטרים מאחורי. אני עושה עוד סקווט ופוגעת ביד של אחד מהם והיא מלטפת אותי. קולות ההתנשקות הופכות לקולות התפשטות, ואז גניחות. אני מנסה לא להפסיק ונשברת. מעיין נאנחת בקצב והוא גונח כמו שהוא מעולם לא גנח איתי. אני זוחלת ומגששת על הרצפה ומוצאת את הרגליים שלו ומנשקת, מרגישה את השוק שלו נכנסת לי קצת בראש כל פעם שהוא נכנס לתוך מעיין. הוא מרים את הראש שלי עם הרגל שלו ומניח אותה על הרגל של מעיין. אני מנשקת את טעם הלק מהאצבעות שלה.

״תראי מה זה מותק,״ הוא אומר. ״מעיין תפחה! אני חושב שאנחנו עולים ל-130״.

משת״פים של הפטריאריכה, כולכם. אבל העם אמר דברו: רוב מוחץ מכם מעדיף סיפור מיילדומי. (רוב מוחץ נוסף מקרבכם הוא חוכמולוג) ובכן כפי שביקשתם כך תקבלו, חבורת מעדיפים לראות נשים על הברכיים. מחר יהיה פה סיפור או שיהיה פה עונש*!

אבל כיוון שאתם אוהבים לענות על שאלות (או להתחכם, שגם זה בסדר, אני לא עושה קינק שיימינג), הנה עוד שאלה. 120 (כן, המיילדומי, חתיכת מנציחים את יחסי הכוחות בין גברים ונשים המושרשים גם כך ממילא בחברה) שיש לו חלק א׳ וחלק ב׳ -- האם הוא זקוק לחלק ג׳? או שאנחנו מרגישים ששבענו?

כיף להתייעץ איתכם. למה חשבתי על זה רק עכשיו?

__________
* לא אמרתי למי

אותי. הוא לא מחייב אותי. 

הסיפור הבא עלינו לטובה (מזמן לא היה פה סיפור, מה):

1. מיילדום

2. פמדום

3. גיידום

4. אחד מהמשונים האלו שלך שבהם לא ברור מי למעלה ומי למטה. 

ההשתתפות בסקר אסורה על עובדי ובני משפחתי* וגאד, איך אני מקווה שאף אחד מהם לא נמצא כאן. 

_{* אקסיות יכולות להשתתף}