איך ה-7.10 השפיע עליכם? אצלי הוא קבר את הליבידו.
רק לאחרונה, רק ממש עכשיו, התחלתי לחשוף אותו. אולי עוד לא חשפתי אותו. אולי זה ליבידו-פנטום.
בזמן הזה דחיתי את הרגשות לאחרי המלחמה ועשיתי בלי לחשוב: התנדבתי (מעט מדי); התמכרתי לפרויקטים ביתיים טכניים וקטנוניים; ובעיקר קברתי את עצמי בימי עבודה של 18 שעות, בשבועות עבודה של שבעה ימים. ניתקתי את עצמי מהגוף. חייתי על משלוחים וסיגריות.
בזמן הזה גם צפיתי בכם וניסיתי להבין איך אתם מתמודדים. ובאמת בשבועות הראשונים רבו פה הדיונים על איך אפשר להיות אלימים במיטה לנוכח כל כך הרבה אלימות אמיתית, מצמררת. אבל רובכם מתאושש מהר ממני, והטראומה קיבלה תפקיד בבדסמ שלכם: היו כאן לא מעט שפינטזו, הגו ולפעמים אף יזמו אקטים שיש בהם יחסים בין יהודים לערבים. זה מעודד לראות אנשים כמוך מתמודדים עם אותו הדבר כמוך, מעודד לראות אותם קמים. זה עושה לך חשק לקום, גם.
אז קמתי. ועדיין, אני שואל את עצמי: מה עוד דחינו לאחרי המלחמה? אלו אדוות קטנות שהמכה הזאת יצרה יהפכו להיות גלים — ביחסים בינינו, בבדסמ שנהיה מסוגלים או מוכרחים לעשות? כולנו אחרים ממה שהיינו בערב שמחת תורה. אבל אחרים איך?
אנחנו עוד לא מדברים על זה. אנחנו עדיין מצופפים שורות סביב מנטרת אחרי המלחמה. אנחנו סוכרים את האבל שלנו מפאת כבוד הסבל של סובלים גדולים מאיתנו. אנחנו אומרים שנבוא חשבון עם האחראים אחרי המלחמה, אבל לא עושים חשבון פנימי: מה איבדתי? איך חיים בלי זה?
זה נורא לא סקסי, אבל חייבים להתחיל לדבר על זה.
