צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ירקרקות האופר

לפני שבועיים. ראשון, 1 בספטמבר 2019, בשעה 19:47

לפני 4 שבועות. שישי, 16 באוגוסט 2019, בשעה 22:45

(פורסם במקור ביולי 2005)

"את ערה?" הוא לוחש. העיניים שלו עדיין עצומות. גם שלה. היא עונה ב"כן" מנומנם והוא מרגיש את הבל פיה על לחיו, כל כך קרובה היא ישנה בלילה.

הוא פוקח עין אחת. גם היא. האישון שלה מתחדד וננעץ בשלו, המבט שלה -- גם בשניות האלו שבין העירות לשינה -- חם ולהוט ומתוח ומתוק. היא מנשקת אותו ברישול, בלי לקרב את הפנים שלה לשלו ובלי לכוון, ושפתיה נוחתות על האף והלחי שלו. הוא מותח יד אחת למטה. גם היא. האצבעות שלהם מוצאות אלו את אלו בלי לנסות. הוא פוקח עוד עין. גם היא. הוא מקרב את המצח שלו למצח שלה. היא מנשקת אותו שוב, וטעמי הלילה נמסכים באיזו מתיקות שתמיד נמצאת בין השפתיים שלה.

בחוץ: משאיות זבל נוסעות לאחור; מישהו מקלל מישהו אחר ברומנית; שתי להקות ציפורים חוגגות את הבוקר, כל אחת בקקופוניה מחרישת אוזנים משל עצמה; מישהו עולה במדרגות ומישהו יורד, שתי דלתות נטרקות ומישהי שצועקת על בעלה שחיים חסר גם יוגורט. כל זה לא חודר אל תוך החדר הזה, ואם זה חודר, הרי שאף אחד משניהם לא מסגיר את העובדה שהוא חש באיזה צליל מבחוץ. הידיים שלהם נפרדות ואלו שלה מטיילות לאורך החזה שלו, הכתפיים, הצוואר, הרגל. בהרגל שהוא בו בעת מאומן היטב אבל חדש מספיק כדי להיות מרגש, הוא מניח את הידיים שלו מאחורי הראש ונותן לה לטייל. היא מסירה ממנו את השמיכה. הרוח הירושלמית מלטפת את גופו העירום. כשהיא מגיעה אל ירכיו שוב הוא רוכן ומנשק את הראש שלה ושואל "על מה חלמת?"

הידיים שלה ממשיכות לעשות מעגלים מסמרי-שיער והיא מרימה אליו שתי עיניים גדולות ומספרת לו. הוא משחרר יד אחת ומעביר אצבע בין העין שלה לבסיס האף ואז מנשק. שניהם עמדו על צוק גדול והים הפך להיות כתום, והיא אמרה לו שזה לא הגיוני אבל הוא אמר שפעם הוא קרא על זה וזה בסדר, ובינתיים היא חופנת את התחת שלו ביד אחת והוא רועד.

"עדיין כואב לך?" היא שואלת אותו במתיקות והוא מהנהן, לא מסיר ממנה את העיניים, והיא מתקרבת אליו עד שהם מאוד צמודים, ונושכת את השפה שלה, ומסתכלת על שלו, ומתחילה ללטף אותו ולשרוט חליפות, ואומרת דברים כמו "מסכן שלי..."

הוא מתנשף ומחבק אותה ואז שואל אותה, בין שריטה ללטיפה, "את חושבת שאנחנו משעממים?"
"למה את שואל?" היא שואלת ומפשקת את פלחי הישבן שלו, ומעבירה ביניהן ציפורן מחודדת.
"לא יודע," הוא אומר ורועד עוד קצת. היא נושכת את השפה שלו וכשהיא משחררת הוא אומר לה "תחשבי, למשל, שהיינו דמויות בסיפור פורנוגרפי."
"אתה אומר שאנחנו לא עושים דברים מעניינים?" היא אומרת. הידיים שלה טופחות על התחת שלו בהיסח דעת. היא מנשקת את הצוואר שלו. "תחשבי על זה ככה," הוא אומר. "אתמול באנו מהעבודה, אכלנו פיצה, הרבצת לי ואז עשינו אהבה." היא מגרגרת בתגובה ונושכת אותו בצוואר, בסנטר, בלחי. הידיים שלה עוברות מבלי משים למפשעה שלו. היא תולה בו מבט נוזף והוא נזכר לפשק את הרגליים. העיניים שלו כמו מאבדות מיקוד לרגע, הידיים שלו מתכווצות ומשתחררות סביבה והיא מחייכת. "מה נעשה היום?" הוא שואל. "אותם דברים. איי, כואב. אנחנו, נניח, לא נפגשים בסצינות אפלות, את לא סוחטת אותי לגבי סוד מהעבר, לא חתמתי איתך על חוזה משפיל, את פשוט..."

"אוהבת אותך," היא אומרת, ונותנת לו קווטש אוהב שגורם לו להשמיע קולות שמצחיקים אותה. היא מלטפת את הפנים שלו ביד אחת, מועכת את הביצים שלו באחרת, ומסתכלת בו מקרוב, העיניים שלה עדיין חמות וחדות ומלאות עניין. "אתה משעמם אותי להפליא," היא אומרת ומנשקת אותו. "אתה נורא אפור וגם אני. אתה הסיוט הבורגני של כל אימא אופנוענית, ואני החברה שלך. עכשיו תתלבש ותכין לי אספרסו."

בחוץ, הציפורים עדיין עושות רעש והתחת שלו, כשהוא מתכופף להרים את התחתונים, אדמדם ומלא פסים.

לפני חודש. שבת, 10 באוגוסט 2019, בשעה 21:18

אני עומד בכביסייה ליד כפר גלעדי וקורא הודעות בטלפון וחושב כמה חיכיתי לחזור לעיר הזאת. אני קצת שיכור אבל מה זה לעומת הפעם ההיא, בכביסייה ליד פינסקר. מתוכן ההודעות עולה שאני קר ומרוחק ואני שואל את עצמי אם אחרי כל הזמן הזה סוף סוף נהפכתי לרווק תל אביבי פצוע פר אכסלנס והמחשבה מעסיקה אותי עד שמגיעים הילדים. הם בני 25 לכל היותר ואני נדיב, שתי בנות ובן, וככל הנראה לכל אחד מהם יש פרטים ספציפים שהופכים אותו לדמות בפני עצמה, אז אני מתכונן להתעלם מהם, עד שהבחור (אולי 23 בעצם) ניגש ואומר ״אנחנו צריכים עזרה. אף אחד מאיתנו לא עשה כביסה אף פעם״.

על הלוח מודעות יש פוסטרים של להקות שאני לא מכיר. אנחנו עומדים מעל מכונת הכביסה. אני מראה להם איך מפזרים את האבקה (לפני ששמים את הבגדים) ואיך לא דוחסים את המכונה, אבל גם לא שמים מעט מדי, הי, זה הכסף שלכם אחרי הכל, והרווחתם אותו ככל הנראה במילצור ובירמון בלנדוור כיכר המדינה והשפגט. אני שוקל לשאול אותם במה הם עובדים אבל אני מגלה שלא איכפת לי. אני חושב לעצמי איך אני אשכח את השלישיה הזאת עוד לפני שהאלכוהול יעזוב את הכבד שלי, אבל איך בזיכרון הקולקטיבי שלהם אני אחיה לעד כאיש זקן ומסתורי שלימד אותם את רזי הכביסה. (״זה היה הלילה הראשון שלנו בעיר״, הם יתחילו, ובכל פעם שהסיפור יסופר אני אהיה זקן יותר). 

אני מסתכל בהודעות ושואל את עצמי אם באמת חזרתי.

אחרי השלב העיוני מגיע החלק המעשי בכיתת האומן שלנו, ולשלוש מכונות סמוכות נשפכים בגדים משלוש מוצ׳ילות זהות -- גשם של טישירטים וחזיות ותחתונים. אני שוקל להתלהב מהתמונה אבל מוצא את עצמי קר ומרוחק. הריח של המכונות האלו, אבקת הכביסה פגת התוקף מהמכונה הקטנה ששופכת מידות מדודות לכוס חד פעמית, וענני הגשם שמתפזרים מעל מייבשי הכביסה העצומים, הכל כמו שהיה אז. רק הפלסטיקים הצבעוניים שמאפשרים לשלם בכרטיס אשראי רומזים איזו שנה זאת. אני חושב כמה דפק לי הלב כשעמדתי בפינסקר, מנסה להתחבא מהרחוב, כשההיא סימסה לי אם הבאתי את הקרם גוף בריח קוקוס של ערסים.

(״זה צריך להריח הכי עממי, הכי זול״, היא אמרה).

אני עומד בפינה הכי נסתרת מהרחוב, אני מקווה, ואני מתיר בזהירות את החגורה. אני פותח כפתור ומפנה מקום במכנסיים. אני מחזיק את הטלפון ביד אחת ואת בקבוק הקרם גוף בריח קוקוס-וניל-פטצ׳ולי ביד השנייה. ״אולי תפנגר את עצמך קודם״, היא כותבת לי, ״תמרח קצת קרם על האצבע ותריח את הקוקוס״.

מכונות הכביסה מטרטרות כאן ובזיכרון. כמה הבטתי על הכניסה, כמה קיוויתי שמאוחר מספיק כדי שאף אחד לא יכנס, בזמן שעמדתי שם, עם יד אחת במכנסיים, מסמס כאילו משאית רודפת אחרי, נלהב ומאוהב. הייתי בן 25 גג. אולי 23. הילדים, שבאו לעיר מלאים באופטימיות לגבי טבע האדם, משאירים את המכונות לנפשן והולכים לחפש בירה. אולי תאלס צדק, אפילו שהוא חי מאות שנים לפני שהמציאו את תל אביב: אי אפשר לדרוך באותה שלולית שתן פעמיים. בפינסקר, כשהכל נגמר והייתי צריך להעביר את הכביסה למייבש, גיליתי שהמכונה לא נפתחת. כמו עכשיו גם אז היה מעל המכונות פתק עם מספר טלפון כתוב בכתב יד מכוער, והתקשרתי אליו והופתעתי כשמישהו ענה. הסברתי לו שיש בעיה לפתוח את המכונה והוא אמר שהוא יכול לבטל את הנעילה מרחוק. אמרתי לו שזאת המכונה האחרונה בשורה והוא אמר שזה בסדר, הוא רואה הכל במצלמות.

לפני חודש. שישי, 9 באוגוסט 2019, בשעה 11:03

לפני חודש. רביעי, 24 ביולי 2019, בשעה 21:56

שכל אחד יגיד את הדבר הכי גרוע שהוא שמע לגבי ובכמה אחוזים הוא משןכנע שזה נכון. 

לפני חודש. שלישי, 23 ביולי 2019, בשעה 21:53

יש שני ביטויים, או מושגים, שאני מחבב. 

יש יותר משני ביטויים או מושגים שאני מחבב, כן? זה רק שהפעם אנחנו מדברים על השניים האלו. אה, הבנתם לבד? אוקי. 

הביטוי הראשון, אולי זה בעצם מושג, מגיע אלינו מחוגי ההעשרה בתחום הוויפאסנה והוא מדבר על לראות את העולם דרך עיניים של תינוק. תינוק עוד לא אסף רשמים על העולם ועוד לא תייק אותם במיני תיקיות או העניק להם משמעויות והקשרים וסיפורים -- דברים שעוזרים לנו לא להרים גחלים מהמדורה או לזכור לעצור ברמזור אדום, אבל לפעמים גם מפריעים לנו לראות את הדברים סתם, כמו שהם. להסתכל על משהו בעיניים של תינוק זו מטרה כמו שהיא משאלת נפש: לראות את מה שקורה בלי לכרוע תחת המעמסה של הניסיון. 

הביטוי השני מגיע אלינו מחברים שלי שמדברים רוסית, והוא הולך ככה: ״היא הסתכלה עלי כמו עגל שרואה שער חדש״. הביטוי הזה גם עוסק בתמימות, אולי מזווית פחות חינוכית ויותר מלגלגת, אבל מלגלגת בקטע טוב. 

אתם בדסמים. לא צריך להסביר לכם מה זה מלגלגת בקטע טוב. 

עיניים של עגל מביטות בדבר שלפי הזיכרון לא נמצא שם, אבל עכשיו משנה את מה שאפשר ואי אפשר לעשות במרחב המוכר לכם -- אתם מבינים את התמונה וייתכן שהיא חמודה במוח שלכם ממש כפי שהיא חמודה במוח שלי. 

שני המונחים האלו התנגשו לי בראש באותו זיכרון שאני הולך לחלוק איתכם: אנחנו יושבים במרפסת שלי ומשקיפים על מרפסות אחרות. אני מדליק סיגריה והיא, עירומה, מאוננת על הרגל שלי. יש הרבה דברים להתענג עליהם ברגע הזה: הרטיבות על כף הרגל והגוף היפה לרגלי (ליטרלי!) והסיטואציה, הו הסיטואציה, אבל מה שאני חושב עליו באותו רגע הוא האינטנסיביות הכמעט נערית, החרמנית, חסרת העכבות של החיכוך. היא לא רוצה להסתכל אבל אני אומר לה להסתכל והמבט שלה יפה מאוד באותו רגע, מבט של תינוק שמאונן על שער חדש. 

לפני חודש. שבת, 20 ביולי 2019, בשעה 17:39

1. אם אני עומד לידם קשה לשים לב שיש לי קמטים. 

2. אם למשל יש לי רפרנס לחמישייה הקאמרית או רחמנא ליצלן לגשש הם יהנהנו בהערכה. 

3. רובם מסכימים איתי ש-manspreading זה לא דבר. 

4. זה קמטי צחוק, אני נשבע לכם!

5. למעט בוגדים ספציפיים, אתה יודע על מי אני מדבר ליאו, אפשר לרדת איתם על סטייק. 

9. כמעט לכולם אזלו הציפיות מהחיים אז לא מתיש לדבר איתם.

6. מי זה דודו פארוק בכל מקרה ולמה זה דבר?

7. צוחקים מבדיחות האב שלי.

8. קמטי צחוק אמרתי!

לפני חודש. חמישי, 18 ביולי 2019, בשעה 19:10

הקטע שהסליל דור שלם לחבב Tease & Denial

 

 

כאן >>

 

לפני חודש. רביעי, 17 ביולי 2019, בשעה 21:54

— סתם, נו. 

היום אני רוצה להמליץ לכם לחבק מישהו בעבודה. בלי סיבה ובלי קונטקסט. זה יכול להיות קולגה, לקוח או המנקה מקומה ג׳. במקרה החיובי אתם יכולים ממש לעשות שינוי חיובי במהלך היום של מישהו. במקרה השלילי אפשר לפטר אתכם, מה שיעניק לכם עוד שיעור חשוב: לא להקשיב לעצות שקוראים באינטרנט. 

לפני חודש. שלישי, 16 ביולי 2019, בשעה 20:01

(עדיין) מרשים לעצמכם לאחל לעצמכם?