ירקרקות האופר

זה הפוסט האחרון שלי כאן. הכלוב ליווה אותי תקופה משמעותית בחיי והכרתי כאן אנשים נהדרים, והגיע הזמן להמשיך הלאה. אני משאיר כאן את ארכיון הסיפורים לטובת דורות עתידיים של חרמנים. 

היו לי דברים חשובים לעשות, אז במקום זאת עדכנתי את ארכיון הסיפורים. יש בו עכשיו את כל הסיפורים שפרסמתי בכלוב, מלבד אלו ששכחתי, ויש סימון נוח ליד הסיפורים שאני אשכרה מרוצה מהם.

לרגל חגיגות עדכון הארכיון, הנה כמה סטטיסטיקות לא מבדרות ולא מעשירות:

• 82 - זה מספר הפרסומים שפרסמתי עד כה בכלוב.
• 9 באוגוסט, 2004. זה תאריך הפרסום של הסיפור הראשון. כן, כן, שמעתי, בדיוק עלית לכיתה א׳ באותו זמן.
• 4.1. זה מספר הסיפורים שפרסמתי בשנה. מזל שיש לי דיי ג׳וב.
• 50%-50% פונקט. זה היחס בין מספר הפמדומים למספר המיילדומים בארכיון. (גם אני לא האמנתי).
• 4 - מספר הסיפורים שאי אפשר להגיד עליהם שהם מיילדום או פמדום, אלא סתם ממש משונים.
• 16 - מספר הסיפורים שאני אשכרה מרוצה מהם.
• 2028 - השנה שבה, לפי הקצב הנוכחי, נגיע למאה סיפורים.

 

זיכרון ראשון

האופק מחוויר במזרח הבא״ח. אפילו בשעה הזאת האוויר עומד, לח ומחניק. לרגלי, עשרים ואחד טירונים מבוהלים עומדים במצב שתיים, רועדים, מתנשפים, והזין שלי עומד.

״יום חדש עולה עכשיו״, אני אומר להם. ״היום יום ההולדת שלי״.

 

יום חמישי

טיפה של רוק נופלת על הירך שלי. היא משתהה שם לרגע וזולגת במורד הרגל. לא עובר הרבה זמן ועוד טיפה נופלת באותה הנקודה. אני מנסה לשאוף את הרוק אבל הטבעת שתחובה לי לפה משאירה אותו פתוח ומרייר. שקט בחדר ואני מתרגש. הצעיף שלה, שקשור לי מסביב לעיניים, מריח בדיוק כמוה.

״היום יום ההולדת שלך״, הקול שלה עדיין לוחש לי בראש, ״ואין לך מושג איזו מתנה הכנתי״. הידיים שלה עדיין נוגעות בי, מנחות אותי לשבת על הכיסא שהיא הציבה בחדר השינה, מושכות את הזרועות שלי לאחור, מבצעות קסמים עם חבלים. מכסות לי את העיניים ומלטפות לי את הראש.

״זה מה שדיברנו עליו?״ אני שואל, והיא אומרת, ״זה מה שדיברנו עליו״, ודוחפת לי את הטבעת הזאת לפה.

כל כך שקט שאני שומע איזה שעון מתקתק בבית. אני תוהה אם היא השאירה לי אור דולק או שאני יושב שם, בחושך, קשור לכיסא, עם זין עומד ולב מתפוצץ.

הדלת נפתחת ומכניסה איתה קולות של שני סוגים של צעדים ושל צחוקים שיכורים. הקולות האלו מתקרבים לעבר חדר השינה, לעברי, וכל צעד מקפיץ אותי יותר.

״זה האפס״, את אומרת, ״אתה מוזמן להתעלם ממנו״.

קול עמוק מגחך, ויד כלשהי -- בתקווה שלה -- סוטרת מעדנות לזין שלי. ״הוא מבסוט מהסיטאוציה״, אומר הקול העמוק.

״בוא נראה אם אתה מבסוט מהסיטואציה״, היא אומרת והם צוחקים. האוזניים שלי מנסות לצייר תמונה: הקולות הרטובים האלו הם נשיקה, הקולות היבשים האלו הם התלטפויות, הקול הזה של ריצ׳רץ׳ נפתח זה... ובכן, זה בדיוק מה שזה. ״וואלה מבסוט!״ היא מביעה בשמחה, והאוזניים שלי לא צריכות לעזור לצייר את התמונה הזאת: הם עומדים כל קרוב שאני כמעט מרגיש את היד שלה מלטפת לו את הזין.

״יא וואראדי״, היא אומרת.

״מה?״ אומר העמוק ולפחות לפי האוזניים והדמיון שלי, מנשק לה את הצוואר.

״לא ידעתי שגדלים כאלו מגיעים גם בלבן״.

הם צוחקים ומתלטפים והיא מתנשמת ואני רועד ומתנשף. אני מנסה להאבק בתחושה עמומה של בושה שעולה בי

(מה לא בסדר איתך למה אתה מבסוט מהסיטואציה)

ולהשאיר את תשומת הלב ממוקדת בה, בו, בבגדים המתעופפים בחדר השינה. משהו רך נוחת לי על הראש ושניהם צוחקים ואני מעדיף לא לחשוב מה זה ויודע שאלו התחתונים שלו.

״מה זה מה ציירת לו פה על החזה?״ אומר העמוק.

״28. זאת היומולדת שלו היום״.

״מזל טוב גבר״, אומר העמוק בקול לועג, והיא מוסיפה, ״עכשיו בוא תראה מה מצוייר על החזה שלי״.

עוד קולות שמביעים באופן חד משמעי שהוא מפשיט אותה. ואז: ״מה זה, לא מצוייר לך על החזה שום דבר!״

״רוצה לצייר עליו? עם הטוש העבה שלך?״

צחוקים. ליטופים. האוזניים שלי מנסות לצייר תמונה: הקולות היבשים האלו הם צעדים, הקולות החורקים האלו הם המיטה שלי כששני ישבנים מתיישבים עליה, הקולות הרטובים האלו הם...

הזין שלי פועם. עומד, ואז שומע אותם מזדיינים על המיטה שלי, ונעמד אפילו יותר. נרגע ומתמתח. הידיים שלי נאבקות, באופן בלתי מודע, בחבלים. היא גונחת וגונחת וזה נשמע פורנאי, לא אמיתי: גניחות נואשות כאלו, מוגזמות לגמרי. כשהיא גומרת בפעם הראשונה אני פתאום מבין: זה נשמע לי מזוייף כי היא לא גונחת ככה איתי. המחשבה הזאת

(אתה לא גבר אף פעם לא היית גבר)

מפנצ׳רת לי את הזקפה. אני ממוקד בקולות החריקה של המיטה, ההתנשפויות, הקולות הרטובים האלו. זה נמשך ונמשך והעמוק מתנשם בתוך החברה שלי--

״אל תגמור בתוכי״, היא גונחת.

״איפה בא לך, חמודה? על החזה שלך?״

״אולי על החזה שלו?״

״אולי בפה שלו?״

״אתה מוכן?״ היא אומרת בשמחה וגומרת על הזין שלו שוב.

״בשבילך בובה? מוכן״.

המיטה חורקת ואני מריח את שניהם, ריח עמוק וחריף של סקס, כמו פרי מקולקל. אני שומע אותה כמעט משתנקת מאושר כשאני מרגיש משהו ספוגי, זקור ונוטף טעם של ביצים ושל הכוס של החברה שלי נכנס לי לפה.

״רגע יש לי רעיון״, הוא אומר ומזיין לי את הגרון ואני משתנק והזין שלי מנסה להסתתר בתוך הגוף שלי, ״בא לי שיסתכל לי בעיניים בזמן שזה קורה״.

הוא מסיר את הצעיף מעל העיניים שלי ושנינו בוהים זה בזה.

״מה זה? המפקד?״ הוא אומר וגומר מיד בתוך הפה שלי.

 

חלק א׳

חלק ב׳

 

אני מהדקת את הסרט הצהוב סביב המותניים, מחליקה את הידיים על העור שלי. סביב התחת שלי... שמרגיש לי פתאום תפוח וקפיצי ועולה על גדותיו. במורד הירכיים... שהתמלאו והתמצקו אף הן. אני לופתת אותן בשתי ידיים, כמו שהוא עושה כשהוא מזיין אותי. על הציצים... ששוקלים פתאום המון, גם הם עולים על גדותיהם. אני לוקחת את הזמן -- אני לא יודעת מתי הוא יבוא ואולי זה ייקח שעות. אני מכוונת את התחת לעבר הדלת ומורידה את הראש שייגע ברצפה ומחכה ככה. את סרט התופרות הצהוב סידרתי ככה שהוא יראה את היקף המותניים החדש שלי: 111. אני כורעת ככה, רכה ותפוחה, הפטמות שלי מלטפות את הבלטות, ומחכה לו.

***

״נו, תגיד משהו״.

״עדיין התחת השני הכי טוב בארץ״. הוא מעסה לי אותו בחיבה, טופח, חלש ואז חזק. הדלת נטרקת מאחוריו. אני שוקעת לתוך הרצפה.

״אבל מאוד חשוב לשבח על הישגים!״ אני מוחה.

הוא מלטף לי את הכוס עם הנעל. ״111, מה. גמרת את ארוחת הבוקר שלך?״

״הכל״, אני אומרת. ״אפילו את הדבר הירוק הזה ששמת על ההולנדייז״.

״צלפים?״

״פוי״.

״ליקקת את הצלחת בסוף?״

״ליקקתי״, אני מחייכת.

הוא מניח את הנעל שלו על הראש שלי ומסובב, קצת כמו שדורכים על סיגריה. ״ילדה טובה״, הוא אומר בקול גאה.

״ואנחנו כבר באמצע הדרך...״ אני ממלמלת לתוך הרצפה.

״אלא אם כן,״ הוא אומר ומפסיק לסובב.

״אלא אם כן?״

״אלא אם כן מעיין תפחה מאז. מעניין מה איתה״.

הכוס שלי, פועם מעלבון וקנאה ואימה, מאיים לטפטף על המכנסיים שלו. הוא צוחק לעצמו ומרים אותי מהשיער. הוא מצמיד אותי לדלת ואני רואה את תועפות השקיות שהוא הביא מהשוק. הוא מחדיר אלי אצבע כאילו הוא בודק, ולוחש לי, ״היום אנחנו עושים ערב בפריז״.

***

אני יושבת על הרצפה של המרפסת ומסתכלת על השעון ואיך הוא לא זז. מחדר העבודה עולים קולות של שיחת זום משעממת, ודרך החרך בין הדלת למשקוף אני רואה אותו יושב, דרוך ומרוכז. קערות האוכל של החזירה, כלומר שלי, כמעט ריקות. בתחחתית קערת מרק הבצל עוד דבוקים מספר חוטי בצל, ואני חושבת שלטובת התחת שלי, כדאי שאלקק אותם משם לפני שיתייבשו וידבקו. בקערה של האו-או-בה, שם שכיף להגיד בפה מלא, חצי ביצה עלומה עוד נשפכת לרוטב היין והשאלוט בקרקעית.

השעון מואיל בטובו. אני עוזבת את קערות החזירה שלי באנחה וזוחלת לחדר העבודה. אני נזהרת מאוד לא להיות בקו הראייה של מצלמת הרשת שלו. הוא ממשיך לדבר עם חברו הטוב, הזום, וכל מיני קולות מדברים על Q1 ואז על Q2 ועל ARR והמילים מאבדות משמעות כשאני מנשקת לו את הרגל החשופה. אני מרימה מבט מדי פעם, כדי לראות אם הוא מוריד מבט מדי פעם, אבל הוא מרוכז.

השיחה מסתיימת בעשרים דקות איחור. לי בדיוק נגמר הרוק בפה, והרגליים שלו מבריקות.

״אין סבלנות, מה?״

״זאת שעת הסקווט היומית שלנו, מלכי ואהובי. אז למה אתה מעפן ועובד?״

הוא סוטר לי בעוצמה ובחיבה. אני מעריצה אותו והוא מסיר את החגורה.

״היום נעשה את זה קצת אחרת,״ הוא אומר ופושט את החולצה. הוא קושר אותה סביב הפנים שלי והעולם נחשך, מתחדד. הוא לוקח לי את היד ומרים אותי לעמידה ואני נכנסת לעמדת הסקווט שהוא לימד אותי

(חמישים סקווטים ביום)

עם הידיים מאחורי הראש והברכיים כפופות. ״למה אחרת,״ אני ממלמלת, והוא אומר ״כי אני מעפן״ ואני בולעת את הרוק. ״חכי פה״. אני מחכה בחושך. מוזיקה נדלקת בחדר אחר. הדלת נפתחת ונסגרת. מגירות נפתחות ונסגרות וצעדים. אני עושה סקווט קטן, רק בשביל עצמי. ועוד אחד, ועוד אחד... אני מרגישה את הגלוטוס מקסימוס שלי נדרך, שורף, פועם, תופח. אני מדמיינת את התחת שלי במראה של חדר השינה, כשאגיע ל-120, עיגול מושלם, שדוק של זרע מטפטף ממנו. התחת השורף שלי מתגעגע למגע של הזין שלו, והתסכול מוצא את עצמו בעוד סקווט ועוד סקווט.

לבסוף מגיעה צליפת החגורה המיוחלת. התחת שלי שורף משני סוגים שונים של אש.

״התגעגעתי,״ אני לוחשת לו, ומקבלת עוד צליפה. הצליפות מרגישות שונות היום -- קצרות וצורבות, אכזריות. אני כורעת עד הרצפה כמעט, מבליטה את התחת כמו שהוא לימד אותי. כשאני עולה לעמידה השוט מצליף שוב, ושוב, מאחורי, עד שאני כורעת שוב. זה קל יותר בעידודו, אפילו שהצליפות כל רך רשעות היום.

״את עושה יפה,״ הוא אומר מלפני. אני כמעט נופלת. הוא מחזיק לי את הפנים בשתי ידיים ומנשק והשוט צולף שוב מאחורי.

״מי זאת?״ אני שואלת ויודעת מיד.

״מה את אומרת על התחת שלה, מעיין?״

״אה,״ אומר קול נשי עמוק ומחוספס מאחורי, ואני חוטפת עוד צליפה. ״קופץ נחמד״.

אני עושה עוד סקווט ועוד סקווט. שלושה סוגים של אש בוערים בי. הצליפות מפסיקות. אני מתנשמת כל כך חזק שלוקח לי רגע לשמוע את קולות ההתנשקות, סנטימטרים מאחורי. אני עושה עוד סקווט ופוגעת ביד של אחד מהם והיא מלטפת אותי. קולות ההתנשקות הופכות לקולות התפשטות, ואז גניחות. אני מנסה לא להפסיק ונשברת. מעיין נאנחת בקצב והוא גונח כמו שהוא מעולם לא גנח איתי. אני זוחלת ומגששת על הרצפה ומוצאת את הרגליים שלו ומנשקת, מרגישה את השוק שלו נכנסת לי קצת בראש כל פעם שהוא נכנס לתוך מעיין. הוא מרים את הראש שלי עם הרגל שלו ומניח אותה על הרגל של מעיין. אני מנשקת את טעם הלק מהאצבעות שלה.

״תראי מה זה מותק,״ הוא אומר. ״מעיין תפחה! אני חושב שאנחנו עולים ל-130״.

 

יותר ויותר אני חוזר לזה,

במיוחד ל:

במיניות שלנו יש דחפים שכבני תרבות מישטרנו החוצה מהחיים שלנו: עם אלימות בלתי מרוסנת הרי לא בונים חברה. וכיוון שכולנו בני תרבות אנחנו עושים בדסמ שכרוכה בו שליטה עצמית וריסון שהם אפילו גדולים מהמין הנעים והוונילי של שכנינו: זאת המשמעות במחווה מסוגננת וממושטרת. אנחנו נותנים ביטוי לדחף אבל לא נותנים לו לשלוט בנו.
בקיצור, אנחנו עושים זה לזו את מה שאנחנו מוצאים לנכון משום ששנינו מכירים בחוסר השפיות הפועם בעורק הצוואר, אבל אנחנו גם אוהבים זו את זה ומסורים זה לזו, ובשם המסירות אנחנו מוכנים לעשות זה לזה גם מעשים איומים: להכאיב, לשלוט, להכפיף, להגביל ולענות.

וגם:

למי שלוקח את הבדסמ כעניין מהותי, כחלק מהאופי שלו, צריך להגיד ככה: אנחנו לא אדונים ומשרתים, אנחנו אנשים רגילים להפליא שנהנים למצוא פן כוחני ואלים במיניות שלהם. למי שחושב שהוא רק עוטה תפקיד לרגע צריך להגיד: זה לא משחק תפקידים, ואתה אמיתי עד מאוד כשאתה במיטה שלך.
כשאנחנו מקבלים על עצמנו תפקידים סגורים אנחנו מגבילים את עצמנו הגבלה גדולה. קודם כל כשאנחנו דנים את עצמנו שלא להנות מהצעצועים של הצד השני (או כשאנחנו מגלים את עצמנו לאין-ההגדרה "מתחלפים"). שלישית כשאנחנו כופים על עצמנו אקטים מיניים שאנחנו לא נהנים מהם, אבל מכיוון שיש תפקידים יש ציפיה שנשתתף בהם.

אבל במיוחד:

מי אני כשאני קושר אותך ומכה אותך? השאלה הזאת לא רלוונטית. אני בנאדם כמוך, כמותה וכמוהו, אני פשוט נהנה לסטות מדרך הישר. ואנחנו, אנחנו סתם שני אנשים שהמיניות הסטנדרטית פשוט קטנה על מידותיהם, והם מחפשים בשוליים דברים שוליים שיענגו אותם. חלק מהדברים חמורים, משפילים, כואבים וכאלה; חלקם פשוט כיפים; חלקם משונים מאוד; חלקם גם זה וגם זה וגם זה. מכאן והלאה, יש דלי בלתי נדלה המלא במעשים מיניים מעניינים, וכל שניים מאיתנו פשוט בוחרים להם מה הם לוקחים לעצמם מתוכו. לא אהבת? תחזיר לדלי.

 

כמובן, מי שרקח את החפירה הזאת היה בחור בן 28. אם הייתי צריך לכתוב את זה היום הייתי כותב את זה ככה:

כותרות זה לעיתון. בואי נשחק.

 

״אני לא יכולה יותר״, אני בוכה בפה מלא. 

״אויש״, הוא אומר בביטול, המזלג שלו נטוי כמו כלי משחית מעל מגש של לזניה. העלים, ירוקים מהתרד, מסתירים שכבות של ראגו אדמדם ובשמל חיוור, סמיך. אני רוצה להקיא ומפחדת. 

״ללעוס״, הוא אומר בנוקשות. הלסתות שלי פועלות מאליהן. 

״וגם לבלוע״, הוא אומר. אני מסתכלת על המזלג שלו בחרדה. המזלג מנחש אותי וצולל אל מגש הלזניה. 

כיסא התינוקת שלי שודרג: בסוף השבוע הוא שלף מתוך השקיות ארבעה אזיקי עור, כבלי מתכת, מהדקים, אזיקונים, ברגים, מברגות ומקדח. הכיסא הפך למה שהוא מכנה ״עמדת האכלה״: שני אזיקים על מסעד הכיסא שומרים על הידיים שלי מאחורי הגב, שני אזיקים על הרגליים האחוריות שומרים על הרגליים שלי מקופלות תחתי. אני צופה בחוסר אונים במזלג, שהולך ומתקרב אל הפה האומלל שלי. מיליון קילומטר מתחתי, הכוס שלי בוער ומפעפע.

״עוד חצי מגש נשאר״, הוא אומר. בעיניים שלו אין רחמים. אני בולעת את הרוק. 

*** 

״אז בעצם אתה מפטם אותי״.

״כן״, הוא אומר, מחייך ומתרווח על הספה. אני מתיישבת על הברכיים שלו ומחבקת אותו. 

״לא בכאילו״, אני אומרת, נפעמת ומבולבלת מההבנה והעלבון. ״אתה אשכרה מפטם אותי. כמו…״

״כמו מה?״

״כמו אווזה או איזה חיית משק–״

״חיית משק״, הוא אומר. ״אהבתי״. הוא תופס לי את התחת, מעסה אותו.

״כן, כאילו אני פרה שלך, או נגיד–״

״חזרזירה״, הוא אומר, ומחטט בשקית. הוא מוציא משם חתיכת פלסטיק ורודה עם סרט אלסטי–

״זה אשכרה אף של חזיר״, אני לוחשת, בעיקר לעצמי. אני מהופנטת. חם לי–״

״את יודעת שכשאת מסמיקה, מסמיק לך גם הציצי?״

״בבקשה…״

״בבקשה מה״. 

״בבקשה תעשה ממני חזרזירה״, אני לוחשת לאוזן שלו. הוא מניח את אף החזרזירה על האף שלי. אני מתנשמת. הוא בוחן את הפנים שלי בשעשוע. 

״את מרגישה חזרזירה כבר?״ הוא שואל וממולל את בשר התחת שלי, כאילו בוחן אם השמנתי כבר. 

אני מנסה: ״אוינק״. ואז: ״עוד לא״. 

״יופי, כי לא סיימנו״. 

הוא פותח את השקית ואני מציצה פנימה, לראות מה יצא משם. זה זנב מקורזל, ורדרד כמו התחת שלי–

״זה באט פלאג עצום״, אני אומרת ולופתת את הידיים שלו. הוא צוחק. ״קומי״. 

אני קמה, פתאום מודעת לחתיכת הפלסטיק המציקה על האף שלי, מתה לדעת ומפחדת לדעת איך אני נראית. 

בשקית נשארה פחית גדולה עם עטיפה דוברת אנגלית. אני מנסה לפענח את המילים המוזרות על הפחית. ״מה זה אומר, Lard?״ אני שואלת. 

״שומן חזיר״, הוא אומר. ״נראה לי מתאים״. 

אני מנסה לדמיין את עצמי החזרזירה משופדת על זנב החזרזירה שלי שמטפטף שומן של חזרזירה אחרת ישר לתוך התחת החזרזירי שלי. הוא מכוון אותי להסתובב, לרדת על הברכיים, לשים את הראש על הרצפה ולהרים את הטוסיק גבוה באוויר. הוא מתיישב על הספה מאחורי ואני מנענעת את התחת בשבילו, כאילו כבר מכשכשת בזנב שלי. אני שומעת אותו יורק וכשחור התחת שלי מרגיש את הרטיבות הנ״ל, הכוס שלי נרטב פי אלף. אני גונחת–

״רגע, עוד לא התחלנו״, הוא אומר.

״סליחה״, אני אומרת. ״אוינק״.

הוא מורח מה שמרגיש כמו חמאה בין הישבנים שלי, כאילו מכין סנדוויץ׳. 

״את רוצה לצעוק או לנשוך?״

״לנשוך בבקשה״. 

הוא חולץ נעל אחת, רוכן סביבי ומגיש אותה לפה שלי. אני מותחת את הלסתות סביב סנדוויץ׳ של עור וסוליה. הוא מתיישב שוב, נאנח אנחת רווחה ובלי אזהרה דוחף את הבאטפלאג לתוכי. אני מתכווצת אבל הוא שומר על לחץ קבוע, ולאט לאט אני מרגישה איך הדבר הזה מפשק וממלא אותי. אני צורחת לתוך הנעל והצעקות רק מעודדות אותו והוא מסיע את המפלצת הזאת אחורה-קדימה, בכל איבחה מתקדם עוד קצת לתוכי. כשאני חושבת שאני אשבור את השיניים על הנעל שלו, הזנב מחליק פנימה בקול יניקה. אני פולטת את הנעל מהפה, מניחה את המצח על השטיח ומתנשמת בקול. הוא טופח על התחת שלי בחיבה, מנדנד את הזנב, מוודא שהוא באמת נכנס עד הסוף. 

״תכשכשי״, הוא אומר כשאני נרגעת, ואני מנדנדת את התחת. 

״את מרגישה כמו חזרזירה כבר?״

״אוינק״, אני מאשרת. 

״לכי תביאי לי טוש מחיק״. 

אני מתרוממת בכבדות. הוא מניח יד על הראש שלי, דוחף אותה למטה: ״ראית פעם חזירה הולכת על שתיים?״

אני מכשכשת בזנב כדי להראות שהבנתי ועומדת על הידיים והברכיים. אני מסתכלת עליו מלמטה והוא נראה פתאום עצום בגודלו, מתנשא מעלי כמו חוואי מעל דיר החזירים שלו. אני מסובבת אליו את התחת, הציצים שלי מתנדנדים בין הזרועות, ומעכסת כל הדרך למגירה עם הטושים המחיקים. כשאני חוזרת, אני מחזיקה את הטוש בפה, והוא מחייך בסיפוק ואני נמסה. 

״תחת אלי״, הוא אומר ואני מסתובבת, משתדלת לא לפגוע בו עם הזנב שלי. 

הוא רוכן ומצייר עלי. 

״מה כתבת?״

״בואי נלך לראות״. 

הוא הולך לחדר השינה ואני זוחלת על שש אחריו. הוא תופס אותי בשיערות, מנחה אותי לטפס על המיטה, עם הגב למראה הגדולה. 

״תסתכלי״. 

אני מציצה לאחור אל זנב החזרזירה שלי ואף החזרזירה שלי והתחת הדשן שלי ואני מבוהלת כמה כמו חזרזירה אני מרגישה עכשיו. על התחת שלי הוא כתב, בכתב מראה–

״כתוב שם - 120?״

״מאה עשרים״. 

״זה המספר חזרזירה שלי?״

״לא. זו המטרה החדשה שלך בחיים. זו המטרה היחידה שלך בחיים. מאה עשרים סנטימטר. אחד יותר ממעיין״.

״מאה עשרים סנטימטר…״ אני לוחשת, מתפעמת מתחושת הדבקות במטרה שעולה בי. שנינו מסתכלים על התחת שלי במראה והוא תופס וצובט. היד שלו מוכתמת בדיו.

״מה נעשה כשזה ימחק?״ אני שואלת . 

״נכתוב מחדש. כל יום״.

הוא רוכן אלי ומנשק אותי מעבר לאף החזירי, מלטף לי את הכוס. היד שלו מחליקה על נהר של רטיבות.

״תוכל בבקשה״, אני אומרת, לא יכולה להתאפק יותר, ״לזיין לי את התחת?״

״אני לא אזיין לך את התחת״. 

״מה זאת אומרת״. 

״אין סקס בתחת״. 

״מה הבעיה?״

״תראי, דיברתי עם הג׳יני והוא אמר לי שאת אמרת לו שמגיע לו להיות רק בתוך התחת הכי טוב בארץ״. הוא תופס לי בסנטר ומפנה את הראש שלי לעבר המראה. הוא מוריד סטירה, ועוד סטירה, לתחת שלי. ״זה״, הוא שואל, ״זה הכי טוב בארץ?״

״לא״, אני לוחשת, עדיין לפותה ביד שלו. 

״זה שווה את הזין שלי?״

״לא״. 

״תתנצלי״. 

״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב״. 

הוא מנחית מכה, ועוד אחת: ״שוב״. 

״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב״. 

״שוב. אל תפסיקי״. 

״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב–״

עם כל סליחה באה מכה והיד שלו ממשיכה להכריח את הפרצוף שלי לצפות בתחת המאדים, ביד העולה ויורדת. אני בוכה קצת לתוך המגע שלו וכשהוא מתעייף הוא משחרר אותי. היד שלו שחורה והתחת שלי אדום. מהכיתוב ״120״ נשאר משהו שנראה כמו ברווז שחוזר בזמן. הוא לוקח את הטוש ומחזק. 120. 

״אז״, אני אומרת, חוששת פתאום, ״אז מעכשיו עד 120 – רק בפה?״ אני נזכרת בבחילה של ארוחת הבוקר והיא עולה בי שוב. 

״גם לא בפה״, הוא אומר. 

״אז… איפה?״

״רק בכוס״. 

״רק בכוס!״ אני קמה, המומה מהעלבון. ״אתה תזיין אותי, אבל בכוס?״ הפעם הוא לא צריך להגיד לי: אני מרגישה את הציצים שלי מסמיקים. 

״ואנחנו נתחיל עכשיו״, הוא אומר, ומטיל אותי על המזרן. מתוך הרגל אני מסתובבת על הבטן אבל הוא מצמיד את הגב שלי למיטה. הוא פורם את האבזם, שולף את הזין וכשהוא מחליק לתוך הכוס השוצף שלי הוא מחייך ברוך ומסיט תלתל מהמצח. אני מתחילה לבכות ולא מפסיקה עד שהאורגזמות מייבשות לי את הדמעות. 

***

אנחנו מכורבלים במיטה. הכוס שלי מרגיש לי מוזר – הוא מסופק ומעונג. אני מלטפת לו את החזה והוא מלטף לי את הטוסיק. 

״קומי״, הוא אומר לבסוף. ״נשארה עוד לזניה״. 

(חלק ב׳ של ״120״ יבוא תיכף מיד. בינתיים, הסיפור הבא הגיח ודרש להכתב:)

 

אני נכנס הביתה ואת מחכה לי שם, יושבת על הספה בארשת פנים רצינית. אני מניח את התיק והולך לסלון, כבר מתכוון להגיד לך שאני מצטער על אתמול בלילה, ואז אני רואה, על המושב לידך, את התיק הגדול של הצעצועים, ואת היד שלך נחה עליו, מלטפת אותו. אני קופא במקום.

את מחייכת. את רואה שאני מפחד ואני רואה שזה מעורר אותך. למשך מה שמרגיש כמו נצח אנחנו בוהים זה בזו. אני בוחן את הפנים שלך. אני רואה את הוורידים ברקות שלך, את הסומק בלחיים, את הלסת הקפוצה, את הנחיריים המורחבים. אני מבין שאת באמת כועסת.

״אתה צריך שאני אגיד לך מה לעשות, למרות שאתה יודע מה לעשות?״

אני מהנהן. פתאום קשה לי להסתכל לך בעיניים ואני משפיל מבט, לעבר הרגליים שלך.

(״אל תחפיץ אותי, זאת העבודה שלי״, אני שומע אותך אומרת בראש שלי ומסתכל על הרצפה במקום).

״באסה לך״, את אומרת.

אני כופה על עצמי להתעורר מהקיפאון. אני מתפשט. מדי פעם אני מרים מבט, כדי לראות אותך רואה אותי מתפשט, אבל כל פעם מגלה שזה קשה מדי ושוב משפיל את המבט אל הרגליים שלך – ושוב לרצפה. אני מניח את הבגדים בזהירות על כיסא פנוי והולך אליך בצעדים קטנים, ובלי להרים מבט אני יורד על הברכיים מולך. אני משלב את הידיים מאחורי הגב ורועד קצת.

״למה אתה מפחד?״

כי אני יודע מה הולך לקרות, אני ממלמל לרגל שלך.

״מה הולך לקרות?״ את שואלת, למרות ששנינו יודעים מה הולך לקרות.

״את הולכת להעניש אותי״, אני אומר ומאדים.

״למה?״

אני מתפרץ. זה לא חכם אבל זה בלתי נשלט. ״זה לא פייר!״ אני מוחה באומץ בלי להרים את המבט. ״בסך הכל רבנו, זה קורה לכולם, ומה הביג--״

אני מרים את המבט ורואה את הפרצוף שלך ובוחר לא לסיים את המשפט.

״ולמה רבנו?״

״כי היית עצבנית ואז אני נדבקתי ממך ויצא לנו ריב. כולם רבים מדי פעם--״

״כי איכזבת אותי״.

אני מרים מבט אליך, מופתע. אני רואה שאת לא משקרת.

״מה קרה בדיוק לפני שרבנו?״

״כלום -- נכנסנו למיטה, אמרתי לך לילה טוב?״

״איך אמרת לי לילה טוב?״

אני שומע את עצמי כמעט צועק. ״בדיוק כמו שאני אמור, לא היית צריכה אפילו להגיד לי או להכריח! נכנסתי מתחת לשמיכה וליקקתי לך את התחת--״

״עשית עבודה טובה?״

אני שותק. את מחייכת.

״הנה הרגע הזה הגיע״, את אומרת בשקט.

״איזה רגע?״

״שבו אתה מבין שמגיע לך״.

את מחטטת בתיק הגדול. אני בוהה בו, מנסה לנחש מה יצא ממנו. התכולה של התיק הגדול משתנה כל הזמן, בהתאם לעונה ולצורך. אני מנחש מה הולך לצאת: כף העץ הגדולה שהוחרמה מהמטבח. הביצים שלי מתכווצות, תגובה פבלובית מובהקת. את שולפת מהתיק סרגל קטן, כזה שמוצאים בקלמר של ילדה.

״תחזיק״.

אני מחזיק. אני מדמיין את כל הדברים שאפשר להרביץ להם עם סרגל קטן.

״כשהסכמתי לצאת איתך, איך אמרת לי שתלקק אותי?״

״אמרתי שאני אשקיע״.

״אמרת ׳בנחישות, ביצירתיות וברגישות״.

הפנים שלי בוערות. הסומק של הכעס התחלף בסומק של אשמה.

״אתה חושב שאתה מספיק גבר לספק אותי בדרכים אחרות?״

״לא״

״לא שמעתי״.

״לא״.

״תפוס את הזעירון שלך ביד שמאל ותרים אותו. לא, לא צריך את כל היד. שתי אצבעות יספיקו. תצמיד את הסרגל. אל תזוז״.

את מתיקה ממני את המבט ומחטטת בטלפון שלך. אני עומד שם על הברכיים כמו אידיוט, הסרגל צמוד לזין שלי. זה החלק שאני הכי שונא, שאת נותנת לי לחכות, להתבשל. את מדברת לטלפון שלך (״איך אני מפעילה את הצלילים? ומגבירה? אה, מצאתי״), ואני חושב על כל הדברים שאפשר לדחוף לתוכם סרגל פלסטיק קטן. 

״בנחישות, ביצירתיות וברגישות״, את אומרת בלי להרים מבט מהטלפון.

״כן״, אני אומר, שפוף.

״היית נחוש אתמול?״ את אומרת, ומקרבת את הטלפון לזין שלי.

-קליק-

אני בוהה בך, לא מאמין.

״תצמיד את הסרגל, שיראו את המספרים״, את אומרת. 

-קליק-

את מרימה את הטלפון ובוחנת את התמונות ומעירה, ״אני לא אשאל שוב״. 

״לא הייתי נחוש אתמול״. 

״נכון. עשית ניסיון רפה וכושל לענג אותי והרגשתי שאתה מת לסיים וללכת לישון״. 

את מחליטה לנסות זווית אחרת: מלמעלה. 

-קליק-

כל קליק מעביר בי רעד, כאילו דקרו אותי בסיכה. 

״לא היית נחוש בכלל״. 

-קליק-

״בבקשה–״ אני אומר בקול מסכן. אני מקפיד לא לזוז, כדי לא לקלקל לך את התמונה. אני מנסה לחשוב מה, בעצם, אני מבקש, ויוצא לי: ״מה את הולכת לעשות עם התמונות האלו?״

״זה העונש״, את אומרת, ומוסיפה: ״עכשיו תתרחק. שיראו גם את הפנים שלך״. 

״מה העונש?״ אני אומר ומדדה אחורה על הברכיים. 

-קליק-

הרעד כבר הפך לבלתי רצוני. המצלמה משמיעה את הקליק שלה ואני קופץ. 

״העונש״, היא אומרת, ״זה שלא תדע מה אני הולכת לעשות עם התמונות האלו״. 

אני שותק, המום. אני מנסה: ״אבל בכל מקרה את לא–״

״עזוב״, את אומרת בלי להסתכל. ״לא משנה מה תשאל, התשובה היא ׳שתוק׳״. 

אני מפנים ושותק. 

״תן לי את הסרגל, את אומרת. אני פולט אנחת רווחה – העונש היה קצר מהצפוי. 

את שולפת מהתיק גליל קרטון של נייר טואלט.

״בבקשה״, אני אומר. ״למדתי את הלקח–״

את צוחקת. נראה שאת מפשירה. הצחוק נגמר ואת נותנת לי את גליל הקרטון. אני מסתכל בך, פגוע ומחכה להוראות. 

״אתה יכול לנחש מה אני רוצה״, את אומרת. אני מחביא את הזין שלי בתוך הגליל ומרים אליך עיניים מסכנות. במקום רחמים, העיניים שלי פוגשות את הפלאש. 

-קליק-

אני קופץ והגליל קופץ איתי ואת צוחקת. ״זאת תמונה ממש טובה״, את אומרת. ״זה נראה כאילו יש לך זין מקרטון. עכשיו בוא קרוב, לקלוז אפ״. 

אני מתקדם על הברכיים. 

״בנחישות, ביצירתיות וברגישות. היית יצירתי אתמול?״

-קליק-

״לא״, אני רועד ומשפיל את הראש. היא שולחת רגל, מניחה אותה מתחת לסנטר שלי ומרימה לי את הראש. 

״לא הבנתי. היית יצירתי אתמול?״

-קליק-

אני רועד ואדום ואומר בקול רם: ״לא״. 

״נכון!״ את אומרת בחיקוי של גאווה הורית. ״היית סטנדרטי–

-קליק-

״–שבלוני–

-קליק-

״ובכנות?״ את אומרת ומפשפשת בתיק. ״היית פשוט משעמם״. 

את שולפת מהתיק את התחתונים שלבשת אתמול. פס לבן של חרמנות התייבש על המפשעה. אני מסתכל עליו ופתאום נתקף באשמה משוגעת: איך היית צריכה אותי אתמול ואיך לא הייתי שם בשבילך. אני משתחל לתחתונים שלך בלי לחכות להוראות, נרתע כרגיל כשהחוט מאחור משתחל בין הישבנים שלי. 

-קליק-

״בבקשה״, אני לוחש ומתחיל לבכות. 

״קיוויתי לתמונת בכי״, את אומרת. 

-קליק-

״בבקשה״. 

״נחישות, יצירתיות ורגישות. היית רגיש אתמול?״

״לא״, אני אומר ומושך באף. 

-קליק-

״לא״, את מסכימה. ״לא שמת לב אלי ולא חשבת מה אני צריכה״. 

-קליק-

״לך אחורה. אני רוצה לתפוס גם את הבכי וגם את התחתונים״. 

אני מדדה שוב אחורה. אני מביט על התחתונים. הם עוטפים את הזין שלי בחיבוק שקוף-ורדרד, לא ממש מסתירים כלום. 

״תרים את הראש״. 

-קליק-

״אל תשפיל אותו שוב״. 

-קליק-

״אתה חושב שאתה לא בר תחליף?״

״לא״, אני אומר. כנגד רצוני, למרות שאני מנסה להיאבק בזה, עולה בי תובנה ברורה ובלתי ניתנת למחיקה: למדתי את הלקח. 

״זה יותר מדי לצפות לו ממך – שתרצה ותשמח לענג אותי?״

הדמעות הופכות לבכי תמרורים. 

״או״, את אומרת, ״זה שווה וידאו״. 

***

אני מכורבל סביב הרגל שלך, מניח את הראש על כתם של דמעות. את מלטפת לי את הראש. אנחנו נושמים יחד, החזות שלנו – שלך עדיין עטוי בגדי עבודה, שלי עירום – עולים ויורדים בתיאום. 

״רגועה?״ אני שואל. 

״כן״, את עונה. ״רגוע?״

״כן״, אני עונה. ״אפשר להתחיל״. 

״אוקי״, את אומרת. ״אני ראשונה. מהצד שלי, אני מצטערת שהתפרצתי אתמול. אני אשים לב לזה יותר בעתיד–״

אחר כך, כשאנחנו מתנשקים, את טועמת טעם מריר בפה שלי – שאריות אדרנלין. ״זה הטעם״, את צוחקת. ״הטעם של העונשים״.

אני מציצה אחורה, לעבר המראה, ומה שאני מוצאת שם מזעזע ומדליק: באמצע המראה מזדקר לו ישבן עסיסי, שכתם אדום כהה מכסה את כולו, ובפלח הימני שתי חבורות סגולות שיהפכו את הישיבה מחר למשימה חצי-אפשרית. הפלחים פשוקים, ומפי הטבעת הפעור מטפטף נחל קטן של זרע. כשהוא מגיע עד שפתי הפות אני נדרכת, דלוקה. אני מעתיקה את המבט מהתחת לפנים הקטנות בירכתי המראה: שיער סתור, מסקרה מרוחה. אני מחייכת אל עצמי, כבר מתחילה להיעטף בנעימות הצמרירית הזו של אחרי. 

הוא חוזר מהמקלחת ומוריד סטירה מצלצלת על הפלח הכואב יותר: ״התחת השני הכי טוב בארץ״, הוא אומר. הידיים שלו עדיין לחות.

אני מנענעת את התחת השני הכי טוב בארץ. הוא מתיישב מאחורי, מדביק נשיקה על פלח אחד, מניח את היד על השני. זה מנחם והצמריריות משתלטת עלי. הידיים שלו מטיילות על התחת שלי, מלטפות ולופתות, ומפשקות, ואז מוצאות את הכוס שלי. הוא מעסה לי את הדגדגן דרך דוק של זרע, ואני חושבת בשקט, ״זה היה בתחת שלי״ ונגעלת ונרטבת. אני דוחפת את התחת גבוה באוויר, כדי להצמד לאצבעות שלו, והראש שלי, צמוד למזרן, מנפיק את השורה הבאה:

״תספר לי עליה״.

״מה?״ הוא שואל, עדיין איטי, כמו תמיד אחרי שהוא גומר. 

״תספר לי״, אני לוחשת בחולמנות, ״על בעלת התחת היותר טוב״.

״קראו לה מעיין״, הוא אומר מיד, והאצבעות שלו, על הדגדגן שלי, מגבירות את הקצב. אני לוחשת בלי קול, יחד איתו: ״מעיין…״

״את רואה את התחת שלך פה?״ הוא אומר וביד הפנויה לופת פלח. ״הוא דשן ועסיסי, זה נכון, אבל תראי את הקימורים. הוא לא מספיק רחב ולא מספיק עגול. את יודעת, מעיין הייתה עושה…״

״חמישים סקווטים ביום…״ אני לוחשת לעצמי וגומרת. 

״…חמישים סקווטים ביום״, הוא משלים. היד שלו נחה על המפשעה שלי, מרגיעה. ״דווקא שתדעי לך שמבחינת נתונים יבשים, יש לך פוטנציאל״. במילה האחרונה אני שומעת את האכזבה בקול שלו. הוא קם ומפשפש בארון, וחוזר עם גליל של סרט תופרות צהוב. הוא כורך את הסרט סביב האגן שלי.

״109״, הוא אומר. ״בדיוק עשרה סנטימטרים פחות ממעיין״. 

תחושת ההשפלה מתערבלת בבטן שלי והופכת את עצמה לנעימות צמרירית. ״אם הייתי מוצאת ג׳יני״, אני אומרת לו בקול-האורגזמה שלי, נמוך וסמיך, ״והוא היה נותן לי רק משאלה אחת? הייתי מבקשת שייתן לי את התחת הכי טוב בארץ״. 

״יש לך ג׳יני פה״, הוא מגחך ומנופף בזין שלו. אני מתרוממת, מקפידה לא לטפטף על הסדין, ומניחה את הראש שלי קרוב-קרוב לזין. 

״שלום לך, ג׳יני נאצל!״ אני מכריזה. 

״לא ככה״, הוא אומר, עדיין לופת את בסיס הזין. ״לא ראית סרט אף פעם? צריך לשפשף״. 

אני משפשפת את הזין שלו בשתי כפות הידיים והוא מזדקר ביניהן, בתוך המגע שלי, וככל שהוא מתקשה אני נמסה. למשך שעה קלה אני שוכחת הכל ורק מעסה את הזין, כלומר את הג׳יני שלו, עד שהוא מזכיר לי בטפיחה חביבה על המצח. אני מנשקת את הכיפה ומנסה שוב: ״הו ג׳יני רב-פלאים! האוכל במטותא להביע בפניך את משאלתי?״

הוא מנופף בזין שלו כמו בבובה ועושה קול נמוך, כמו של ג׳יני: ״תוכלי״. 

״ג׳יני״, אני אומרת לזין שלו ומנשקת. הנשיקה מדליקה אותי ואני מוסיפה עוד כמה, מסיימת את המשאלה בין נשיקות. הזין שלו נפוח וקשה. ״תוכל בבקשה לתת לי את התחת הכי טוב בארץ? הכי גדול? הכי עגול? הכי הכל?״

״למה מגיע לך?״ מתנשף הבעלים של הג׳יני. 

״כי אני מכירה מישהו שמגיע לו לזיין רק את הטוב ביותר״, אני אומרת, וחוזרת מיד לנשק. 

כמענה למשאלתי, הג׳יני גומר לי על הפנים והבעלים מלטף לי את הראש. 

אני מניחה את הפנים המטונפות בזרע שלי על הירך שלו, בוהה מקרוב בזין שלו, ונרדמת מיד. 

***

כשאני מתעוררת הוא כבר לא במיטה, ואני הולכת לחדר האמבטיה, משתינה למשך נצח, מקרצפת מהפנים את המסקרה ושאריות הזרע, שהתייבשו והתקלפו על הלחי שלי. אני מסתובבת ומסתכלת אחורה, לעבר המראה הקטנה, עומדת על קצות האצבעות ומנסה לראות את התחת שלי, לגלות איזה סימנים נשארו. אני מגלה להפתעתי שאני מביטה במראה בציפיה, מקווה לגלות שהמשאלה התגשמה והתחת שלי גדל לו בן לילה. 

אני מוצאת אותו במטבח, רוכן מעל האי במרכז החדר. האי האמור עמוס בשקיות מחנויות שונות. המטבח עטוף בריחות של בישול: משהו מתוק, משהו בצקי, משהו גבינתי. 

״מישהו קם מוקדם״, אני אומרת ונשכבת על הרצפה מולו. אני מדביקה נשיקה על כל כף רגל וקמה. 

״החלטתי לפנק אותך״, הוא אומר ועוטף אותי בזרועות הגדולות שלו. 

״מגיע לי?״ אני שואלת ומתמסרת לנשיקה שלו. 

״תערכי שולחן״, הוא אומר. ״ושבי״. 

אני מתיישבת על אחד מכיסאות הבר הגבוהים שסמוכים לאי, אלו שבהם הרגליים שלי לא מגיעות לרצפה ושגורמים לי להרגיש כמו בכיסא תינוקת. 

״הכנתי את כל מה שאת אוהבת״, הוא אומר, ומניח צלחת מולי: מגדל קטן של פנקייקים, תפוחים ושמנמנים, מעוטרים בנימים כחולים של עסיס אוכמניות. 

״וואו״, אני אומרת ואוטומטית מוסיפה את מה שאני תמיד אומרת: ״זה יותר מדי״. 

״אל תתמלאי״, הוא אומר ומניח צלחת שנייה: גבעה צהבהבה של ביצים מקושקשות, עדיין מבהיקות ומעלות אדים, בדיוק כמו בבית מלון. אל מול עיני המשתאות הוא מרים חריץ של פרמזן בגודל של אבן מרצפת עירונית ומגרד גשם של פתיתי גבינה על הביצים. 

״זה לא מגיע לי״, אני אומרת בהתרגשות ומחפשת מזלג.

״אה-אה-אה״, הוא נוזף: ״לא סיימנו״. מהתנור נשלפות זוג לחמניות בריוש. גם פנכה קטנה של חמאה מוצאת את דרכה לאי העמוס. 

״אני לא יודעת במה לבחור״, אני אומרת, תוהה איפה המזלג, לעזאזל. 

״לבחור?״ הוא שואל בתמימות מעושה, והתחת שלי מתכווץ על כיסא הבר הקשה. הוא שולף מזלג, ובמקום להגיש לי אותו חותך פרוסה גדולה ממגדל הפנקייקים, טובל אותה במיץ האוכמניות ומגיש אותה לפה שלי. אני בולעת. ״טעים?״ הוא שואל, ואני מהנהנת, לא בטוחה מה קורה פה. 

הוא נועץ מזלג בגבעת החביתה, שפתיתי הגבינה נמסו עליה, ושוב לפה שלי. אני משתדלת לבלוע לפני הביס הבא ואומרת: ״אני לא אצליח לגמור–״

״ששש״, הוא אומר, ובוצע פיסה מהבריוש. אדים עולים מבין הידיים שלו, מסתירים לרגע את הפנים שלו, כשהוא אומר, ״הג׳יני שלי אומר לי שהבעת משאלה״. 

אני בולעת – את הרוק. 

״תניחי את הידיים מאחורי הגב״. 

אני מניחה, מביטה בו, שונאת ומהופנטת. 

״עכשיו״, הוא אומר. ״לא תקומי פה לפני שתגמרי מהצלחות. הנה מטוס, לפתוח גדול״. 

לפעמים צריך הקדמות, קונטקסט, סיפור, לבנות את המתח לאט-לאט. לפעמים לא.

״איפה את רוצה את הטיפה הראשונה?״ אני אומר כשהלהבה נוגעת בפתיל של הנר. אני מניח את המצית ומלטף לה את הראש. היא עירומה על המיטה והמבט שלה נע חליפות בין הנר הבוער ובין הפנים שלי. היא שולחת יד איטית ומצביעה על הקימור מעל עצם האגן. הגוף שלה, חתולי ורך, נע בנשימות כבדות.

השעווה נמסה לאט מתחת לפתיל. טיפה אדמדמה הולכת ומשמינה שם. שנינו מסתכלים עליה בעניין.

הטיפה ניתקת מהנר ונופלת בנפילה חופשית לעבר הגוף שלה, מנסה לפגוע  בנקודה שבה האצבע שלה הייתה. הטיפה נוחתת. אני מסתכל על העיניים שלה והיא על שלי. יש שבריר שנייה בין הנחיתה ובין ההבנה.

העיניים שלה נפערות -- בכאב חדש, טרי. היא שואפת אוויר.

לא הייתי מתנגד לחיות ברגע הזה לנצח.

אנחנו נוסעים דרומה. הפלייליסט שהוא בחר -- כמובן -- מנגן בפול ווליום ואני מעשנת ג׳וינט דרך החלון הפתוח. כמו בלהיט מהניינטיז, הוא שר לי את המילים לאיזה שיר אהבה. הוא תולה יד אחת על ההגה והיד השנייה שולחת לטיפות אל השפתיים התחתונות שלי. אני אוהבת את הזמנים האלו ביחד שבהם לא צריך לדבר, רק להיות. המוזיקה והקצב של האצבעות שלו משתלבים טוב: הוא מלטף ומפסיק, חודר ונסוג, ושיר אחד נמס לתוך השני.

״טוב״, אני ממלמלת אחרי שגוש דן נעלם בחלונות, ״אני כבר ממש צריכה פיפי״.

״מה אמרת?״ הוא אומר דרך המוזיקה.

״תעצור בתחנת דלק!״ אני צועקת. אולי חזק מדי? הוא בחור רגיש. זה נשמע יותר מדי מצווה מצידי?

הרגיש שלי מהנהן. הכל בסדר.

החלונות מציגים שלטים של יישובים עם שמות מצחיקים וטבע גנרי והרגל שלי מתחילה לקפוץ. הוא לא מפסיק ללטף ואני לא חושבת להפסיק אותו. כשלבסוף אחד השלטים מציג לוגו של תחנת דלק, השלפוחית שלי נאנחת.

״תודה לאל,״ אני אומרת וזורקת את הג׳וינט מהחלון. תחנת הדלק מופיעה -- והוא ממשיך לנסוע.

״למה!״ אני צועקת. הוא לא עונה. בליינד נעלב שצעקתי. בחור רגיש.

הרגל שלי, שנרגעה קצת, מתחילה ממש לקפץ. מתי תבוא תחנת הדלק הבאה? אני תוהה מה יהיה העונש אם אני ארטיב לו את הריפודים. המחשבה הזאת מחרמנת מדי ואני כמעט גומרת לו על האצבע. הלחץ בבטן התחתונה שלי בלתי נסבל.

״בבקשה תעצור בתחנה הבאה,״ אני אומרת בקול הכי פחות מצווה שלי. הקול שלי נבלע במוזיקה, אבל אני אפילו לא שוקלת לשלוח יד כדי להחליש. הרגיש שלי מעיף חצי-מבט משועשע וממשיך לנהוג. הכביש הראשי מתחלף בכביש צדדי, ואז באחד יותר צדדי, ופתאום אנחנו משתקשקים בשביל עפר. זה לא עושה לשלפוחית שלי יותר מדי טוב, וכשהוא עוצר, בדיוק באמצע של שומקום, אני כמעט מרטיבה את המושב.

״צאי״.

״אני לא אוהבת מה שקורה פה,״ אני אומרת ויוצאת מיד.

הוא יוצא גם. ״תרימי את השמלה״, הוא אומר.

״אבל למה!״ אני צועקת בקול הכי חלש שלי ומרימה מיד.

״תכרעי״.

״אבל אתה יודע שאני לא יכולה מולך!״ אני אומרת וכורעת מיד.

״תשתיני״. השמש מאחורי הראש שלו והפנים שלו בלתי ניתנות לקריאה. אני מייבבת ומנסה. כלום לא יוצא, גם לא זרזיף. אני מתה להשתין ולא מצליחה להשתין. אני לוחצת וכלום לא יוצא. אני מרפה את כל השרירים וכלום לא יוצא. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני לבד בשירותים שלי בבית. הנה הפוסטר ההיתולי ממש מולי. הנה המדף עם הסבונים משמאל ואם אני אושיט יד אני אגע בהם. הריח שלהם כמעט עולה לי בנחיריים. זה יוצא? הנה זה יוצא?

לא.

״קומי״.

״לא!״ אני צועקת וקמה מיד.

אנחנו בחזרה באוטו ואני זועפת עם המוזיקה. אני מכווצת את הירכיים חזק והיד שלו על הצוואר שלי כאילו הכל בסדר. ״אני רוצה שתמות לאט ולבד״, אני אומרת בשקט.

״מה אמרת?״

״בבקשה תעצור בתחנה הבאה!״ אני בוכה. זה יותר טוב מצעקות: בכי הוא אוהב. הנוף בחלון הוא כלא בלתי נגמר של שדות שאי אפשר להשתין בהם. השתן שלי הפך לכאב פיזי והפחד שלי מרעיד את הרגליים עוד יותר מהשלפוחית.

תחנת הדלק הבאה מגיעה. הוא פונה וחונה.

״תודה,״ אני לוחשת, מובסת, ״תודה תודה תודה״. אני פונה לעבר הידית.

״תישארי באוטו,״ הרגיש שלי אומר, יוצא ונועל עם השלט.

״אבל למה!״ אני צורחת לעצמי. הוא לא מסתובב. אני מסובבת את הראש לכל כיוון. חייבת להיות באוטו הזאת כוס שאפשר להשתין לתוכה. להשתין לתוכה ואז לשתות הכל והוא לא ידע מזה. הפשע המושלם. חייבת להיות כוס כזאת -- אבל אין.

הוא חוזר. הוא זורק לי שקית.

״אבל למה,״ אני לוחשת לשקית. בשקית יש בקבוק מים גדול.

שנינו נוסעים במכונית. הוא לא צריך להגיד לי שהדרך תהיה ארוכה. הוא גם לא צריך להגיד לי מה לעשות עם הבקבוק. אני פותחת ושותה. לגימה קטנה אחרי לגימה, והצורך הנואש בשלפוחית שלי הוא כדור קטן וקשה, חסר תנועה. אני לא מפחדת יותר שיברח לי. אני יודעת: יברח לי. יברח לי והוא יעניש. אני מתקשה לדמיין עונש גרוע יותר ממה שקורה פה אבל משוכנעת שהוא דווקא יצליח לדמיין. הלגימות הקטנות שלי מרגיזות את הרגיש שלי. יד אחת על ההגה, יד שנייה מרימה את הבקבוק שאשתה עוד.

השמש נמוכה בחלונות. הכביש הראשי מתחלף בכביש צדדי ואז בכביש יותר צדדי. אנחנו שוב בשדה, שוב לבד. הבקבוק ריק ואני מלאה.

״צאי״.

אני יוצאת בלי מילה, מרימה את השמלה בלי שיגיד לי, וכורעת מולו בתנוחה הכי משפילה ואיומה שיש.

״תשתיני״.

וכמו במעשה קסם, המילים עוקפות את המוח ומגיעות ישר לשלפוחית שלי. אני כורעת חשופת שת בשדה מטונף ומשתינה מול איש אחר. אני מתחילה לבכות. אני משתינה ובוכה.

השמש מאחורי הגב שלו ואי אפשר לקרוא את המבט אבל אני משוכנעת שהוא מחייך. דרך החלונות הפתוחים של האוטו אפשר לשמוע שיר:

״...את אחת ויחידה

אהובתי המופלאה...״

הוא מנגב את הכוס הרטוב משתן שלי עם המגף שלו. אני מרגישה הקלה איומה. בלי שיגיד לי אני מתכופפת, הברכיים שלי בבוץ, ומלקקת את עצמי מהמגף.

״...ואני אוהב אותך...״

אנחנו חוזרים למכונית. הפלייליסט מנגן בפול ווליום ואני מעשנת שוב דרך החלון. הרגיש שלי שר את המילים ומלטף לי את הכוס הנפוח. חיוך שבע מרוח על השפתיים שלו כשאני גומרת לו על האצבע.

לכי תביני שולטים רגישים.