ירקרקות האופר

לפעמים צריך הקדמות, קונטקסט, סיפור, לבנות את המתח לאט-לאט. לפעמים לא.

״איפה את רוצה את הטיפה הראשונה?״ אני אומר כשהלהבה נוגעת בפתיל של הנר. אני מניח את המצית ומלטף לה את הראש. היא עירומה על המיטה והמבט שלה נע חליפות בין הנר הבוער ובין הפנים שלי. היא שולחת יד איטית ומצביעה על הקימור מעל עצם האגן. הגוף שלה, חתולי ורך, נע בנשימות כבדות.

השעווה נמסה לאט מתחת לפתיל. טיפה אדמדמה הולכת ומשמינה שם. שנינו מסתכלים עליה בעניין.

הטיפה ניתקת מהנר ונופלת בנפילה חופשית לעבר הגוף שלה, מנסה לפגוע  בנקודה שבה האצבע שלה הייתה. הטיפה נוחתת. אני מסתכל על העיניים שלה והיא על שלי. יש שבריר שנייה בין הנחיתה ובין ההבנה.

העיניים שלה נפערות -- בכאב חדש, טרי. היא שואפת אוויר.

לא הייתי מתנגד לחיות ברגע הזה לנצח.

אנחנו נוסעים דרומה. הפלייליסט שהוא בחר -- כמובן -- מנגן בפול ווליום ואני מעשנת ג׳וינט דרך החלון הפתוח. כמו בלהיט מהניינטיז, הוא שר לי את המילים לאיזה שיר אהבה. הוא תולה יד אחת על ההגה והיד השנייה שולחת לטיפות אל השפתיים התחתונות שלי. אני אוהבת את הזמנים האלו ביחד שבהם לא צריך לדבר, רק להיות. המוזיקה והקצב של האצבעות שלו משתלבים טוב: הוא מלטף ומפסיק, חודר ונסוג, ושיר אחד נמס לתוך השני.

״טוב״, אני ממלמלת אחרי שגוש דן נעלם בחלונות, ״אני כבר ממש צריכה פיפי״.

״מה אמרת?״ הוא אומר דרך המוזיקה.

״תעצור בתחנת דלק!״ אני צועקת. אולי חזק מדי? הוא בחור רגיש. זה נשמע יותר מדי מצווה מצידי?

הרגיש שלי מהנהן. הכל בסדר.

החלונות מציגים שלטים של יישובים עם שמות מצחיקים וטבע גנרי והרגל שלי מתחילה לקפוץ. הוא לא מפסיק ללטף ואני לא חושבת להפסיק אותו. כשלבסוף אחד השלטים מציג לוגו של תחנת דלק, השלפוחית שלי נאנחת.

״תודה לאל,״ אני אומרת וזורקת את הג׳וינט מהחלון. תחנת הדלק מופיעה -- והוא ממשיך לנסוע.

״למה!״ אני צועקת. הוא לא עונה. בליינד נעלב שצעקתי. בחור רגיש.

הרגל שלי, שנרגעה קצת, מתחילה ממש לקפץ. מתי תבוא תחנת הדלק הבאה? אני תוהה מה יהיה העונש אם אני ארטיב לו את הריפודים. המחשבה הזאת מחרמנת מדי ואני כמעט גומרת לו על האצבע. הלחץ בבטן התחתונה שלי בלתי נסבל.

״בבקשה תעצור בתחנה הבאה,״ אני אומרת בקול הכי פחות מצווה שלי. הקול שלי נבלע במוזיקה, אבל אני אפילו לא שוקלת לשלוח יד כדי להחליש. הרגיש שלי מעיף חצי-מבט משועשע וממשיך לנהוג. הכביש הראשי מתחלף בכביש צדדי, ואז באחד יותר צדדי, ופתאום אנחנו משתקשקים בשביל עפר. זה לא עושה לשלפוחית שלי יותר מדי טוב, וכשהוא עוצר, בדיוק באמצע של שומקום, אני כמעט מרטיבה את המושב.

״צאי״.

״אני לא אוהבת מה שקורה פה,״ אני אומרת ויוצאת מיד.

הוא יוצא גם. ״תרימי את השמלה״, הוא אומר.

״אבל למה!״ אני צועקת בקול הכי חלש שלי ומרימה מיד.

״תכרעי״.

״אבל אתה יודע שאני לא יכולה מולך!״ אני אומרת וכורעת מיד.

״תשתיני״. השמש מאחורי הראש שלו והפנים שלו בלתי ניתנות לקריאה. אני מייבבת ומנסה. כלום לא יוצא, גם לא זרזיף. אני מתה להשתין ולא מצליחה להשתין. אני לוחצת וכלום לא יוצא. אני מרפה את כל השרירים וכלום לא יוצא. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני לבד בשירותים שלי בבית. הנה הפוסטר ההיתולי ממש מולי. הנה המדף עם הסבונים משמאל ואם אני אושיט יד אני אגע בהם. הריח שלהם כמעט עולה לי בנחיריים. זה יוצא? הנה זה יוצא?

לא.

״קומי״.

״לא!״ אני צועקת וקמה מיד.

אנחנו בחזרה באוטו ואני זועפת עם המוזיקה. אני מכווצת את הירכיים חזק והיד שלו על הצוואר שלי כאילו הכל בסדר. ״אני רוצה שתמות לאט ולבד״, אני אומרת בשקט.

״מה אמרת?״

״בבקשה תעצור בתחנה הבאה!״ אני בוכה. זה יותר טוב מצעקות: בכי הוא אוהב. הנוף בחלון הוא כלא בלתי נגמר של שדות שאי אפשר להשתין בהם. השתן שלי הפך לכאב פיזי והפחד שלי מרעיד את הרגליים עוד יותר מהשלפוחית.

תחנת הדלק הבאה מגיעה. הוא פונה וחונה.

״תודה,״ אני לוחשת, מובסת, ״תודה תודה תודה״. אני פונה לעבר הידית.

״תישארי באוטו,״ הרגיש שלי אומר, יוצא ונועל עם השלט.

״אבל למה!״ אני צורחת לעצמי. הוא לא מסתובב. אני מסובבת את הראש לכל כיוון. חייבת להיות באוטו הזאת כוס שאפשר להשתין לתוכה. להשתין לתוכה ואז לשתות הכל והוא לא ידע מזה. הפשע המושלם. חייבת להיות כוס כזאת -- אבל אין.

הוא חוזר. הוא זורק לי שקית.

״אבל למה,״ אני לוחשת לשקית. בשקית יש בקבוק מים גדול.

שנינו נוסעים במכונית. הוא לא צריך להגיד לי שהדרך תהיה ארוכה. הוא גם לא צריך להגיד לי מה לעשות עם הבקבוק. אני פותחת ושותה. לגימה קטנה אחרי לגימה, והצורך הנואש בשלפוחית שלי הוא כדור קטן וקשה, חסר תנועה. אני לא מפחדת יותר שיברח לי. אני יודעת: יברח לי. יברח לי והוא יעניש. אני מתקשה לדמיין עונש גרוע יותר ממה שקורה פה אבל משוכנעת שהוא דווקא יצליח לדמיין. הלגימות הקטנות שלי מרגיזות את הרגיש שלי. יד אחת על ההגה, יד שנייה מרימה את הבקבוק שאשתה עוד.

השמש נמוכה בחלונות. הכביש הראשי מתחלף בכביש צדדי ואז בכביש יותר צדדי. אנחנו שוב בשדה, שוב לבד. הבקבוק ריק ואני מלאה.

״צאי״.

אני יוצאת בלי מילה, מרימה את השמלה בלי שיגיד לי, וכורעת מולו בתנוחה הכי משפילה ואיומה שיש.

״תשתיני״.

וכמו במעשה קסם, המילים עוקפות את המוח ומגיעות ישר לשלפוחית שלי. אני כורעת חשופת שת בשדה מטונף ומשתינה מול איש אחר. אני מתחילה לבכות. אני משתינה ובוכה.

השמש מאחורי הגב שלו ואי אפשר לקרוא את המבט אבל אני משוכנעת שהוא מחייך. דרך החלונות הפתוחים של האוטו אפשר לשמוע שיר:

״...את אחת ויחידה

אהובתי המופלאה...״

הוא מנגב את הכוס הרטוב משתן שלי עם המגף שלו. אני מרגישה הקלה איומה. בלי שיגיד לי אני מתכופפת, הברכיים שלי בבוץ, ומלקקת את עצמי מהמגף.

״...ואני אוהב אותך...״

אנחנו חוזרים למכונית. הפלייליסט מנגן בפול ווליום ואני מעשנת שוב דרך החלון. הרגיש שלי שר את המילים ומלטף לי את הכוס הנפוח. חיוך שבע מרוח על השפתיים שלו כשאני גומרת לו על האצבע.

לכי תביני שולטים רגישים.

בא לי לפתוח דיון בפורום תחת הכותרת ״מה זה איפה כל הנשים שמתחרמנות מלהאכיל אותי נזלת״ ולשים שקית פופקורן במיקרו. 

זה היה אחד מסופי השבוע המתישים ומורטי העצבים שידעתי בחיי. כל מה שאני יכול לפנטז עליו עכשיו זה פוך, כרבול וליטופי ראש אינסופיים. 

1. אל תשאלו איך, כי זה יהפוך להיות סיפור ארוך, אבל לפני כמה ימים יצא לי להקריא למישהי סיפור שכתבתי פעם. זה היה נפלא ומאוד מספק. אני קצת מתקשה להאמין שהפסקתי להקריא את הסיפורים שלי לקורבנות בשר ודם והגיע הזמן לחזור לזה.
2. הווידאו הזה של בחורה שמתפשטת בציבור (ועוד דברים) וחיה את הקינק שלה: מתלהבת, מפחדת, מתפדחת, מתמלאת גאווה.
3. התמונה הזאת, בלי שום סיבה שבעולם.
4. הטקסט הקצר הזה, שכתב מישהו על איך להתפשר עם הנשלטת שלו על הרצון שלו שהיא תהיה אנאלית בלבד. אפשר להסתכל על זה גם בתור סרגל מאמצים.
5. הפרצוף שהיא עושה בסוף:

אני אוהב נשים שאוהבות לקרוא. 

אני רוצה להגשים הכל ולגעת בהכל. זהו, לא נראה לי שצריך להרחיב.

הקלטה של הסיפור הזה כאן.

את אומרת לי, ״אתה יכול לגמור איך שתרצה היום״.

אני מנשק לך את הטוסיק ושואל, מפחד שהעזתי יותר מדי, ״מותר לי לזיין אותך?״

את חושבת על זה ומפהקת. ״אבל זה יהיה כיף רק לך״.

אני משפיל מבט.

״אתה קטן מדי בשבילי״, את אומרת לפרצוף האדום שלי.

״אפשר בכל זאת?״ אני שואל בקול מאוד קטן.

את מגלגלת עיניים ומפנה אלי את הטוסיק. אני מתקשה להתקשות במהירות שמספקת אותך, ואת מעיפה מבט אחורה, ואומרת, ״גם קטן וגם לא עומד?״

המילים שלך מעמידות לי את הזין מיד. אני עומד מאחוריך. את נשענת על הדלפק. אני נכנס באנחה, מתפעם מהרכות והחמימות שלך, ואת שואלת ״הוא בפנים?״

״כן״, אני אומר. את מפהקת. את מוציאה את הטלפון, מסתמסת עם ההוא שאני מקנא בו.

״מותר לי לגמור?״

״כבר?״ את מצחקקת לתוך המסך. ״לא״.

אני מאדים. ״לא, אני שואל באופן כללי״, אני אומר, כדי לנסות להציל את שאריות הכבוד שלי.

״באופן כללי דיר באלאק אם אתה גומר בפנים״.

אני מזיין אותך בקצב קבוע אבל לא נשמע שאת מרגישה את זה. ״אז איך לגמור?״

״רגע לפני צא ותגמור באוויר״.

״אבל זה יהרוס את האורגזמה״.

״אתה יכול גם לא לגמור״.

״אוקי, אוקי״, אני מתנשף.

את מרימה את הטלפון. ההוא שאני מקנא בו על הקו. ״כן״, את אומרת, ״הוא מזיין אותי עכשיו״. הקול שלך יציב, לא מושפע מניעות הזין שלי בתוכך. ״בקושי״, את מוסיפה וצוחקת. ״כן, אפשר אחר כך. לא נראה שאני אהיה מסופקת.״

אני מתנשף ויוצא מהר והזין שלי פועם באוויר ושופך ללא אורגזמה פעפוע עלוב של זרע. הזרע נוחת על התחת שלך ונוזל בין הפלחים.

״לא יאמן״, את אומרת להוא בטלפון ומסתכלת על השעון. ״שלוש וחצי דקות עלובות. כן, הוא מלקק את זה ממני עכשיו״.

את לא יודעת בדיוק כמה זמן עבר. בהודעה כתבתי רק: ״חכי על המיטה עם התחת באוויר, בלי מכנסיים, עם התחתונים מופשלים רק קצת, והלשון בחוץ״. הפה שלך מתחיל להתעייף ואת מגלה שכשהלשון בחוץ, אי אפשר לבלוע את הרוק. טיפה נקווית לך בקצה הלשון, הולכת וגדלה. הידיים שלך פשוטות לפניך, על המזרן. התחתונים שלך מכסים לך את הכוס אבל מגלים את חור התחת, ואת מקללת את עצמך ששכחת את החלון פתוח: הרוח הקרירה מטיילת לך בין הלחיים, מעוררת וגורמת לך להרגיש חשופה יותר מתמיד.

כמה זמן עוד תחכי לי ככה? את שוקלת לקום, להתמתח, לפחות להכניס את הלשון בחזרה לפה, אבל חושבת מה יקרה אם בדיוק אז אני אכנס. את מנסה לחשב כמה זמן ייקח לי להגיע מהדלת, שהשארת לא נעולה בשבילי, ועד לפתח חדר השינה, ומחליטה שהסיכון לא שווה את העונש. אבל המחשבה הזאת לוקחת אותך למחוזות מרטיבים: איזה עונש זה יכול להיות?

יכול להיות שאני אכה אותך עד שתבכי. (בעצם יכול גם להיות שאני אכה אותך גם אחרי שתבכי: בשלב הזה את יודעת שבכי רק מעודד אותי). יכול להיות שאני לא ארשה לך לגמור הערב. יכול להיות יותר גרוע, את חושבת, וטיפת הרוק נוזלת מקצה הלשון אל המזרן. הברכיים שלך מתחילות לכאוב. את מנסה לדמיין עוד עונשים, רק כדי לשמור על עצמך מלזוז, והמזרן, לאט לאט, טיפה אחרי טיפה, מתחיל להרטב.

יכול להיות שנסחפת קצת במחשבות, כי את לא שומעת אותי נכנס. את יודעת שאני שם רק כשהיד שלי חופנת את התחת שלך, חוקרת את הפלחים, את מה שביניהם, את המפשעה. את רוצה לברך אותי לשלום או להתלונן שחיכית המון זמן, אבל הלשון שלך בחוץ וקשה לדבר ככה. חוץ מזה, אני לא אומר לך כלום, רק סוקר אותך עם הידיים כאילו את רכוש. את מפשילה את הראש וסוקרת את השלולית שנקוותה מתחתיך על המזרן. אני מפשיל את התחתונים שלך עד הברכיים. את זזה קצת, כדי לעזור לי, וזה מזכה אותך בסדרה של מכות בטוסיק. את גונחת קצת, אבל מפסיקה לזוז. התחתונים ביד שלי עכשיו. אני מניח אותם על המזרן, בדיוק מתחת לראש שלך, ויחד איתם עוד משהו: גליל חדש של איזולירבנד שחור. את שואלת את עצמך מה אני מתכוון לעשות איתו ואז שומעת אותי יוצא מחדר השינה.

אני מסתובב בבית, מכין לעצמי משהו לשתות. הפה שלך כבר כואב והרוק נוזל ממנו בחוט ארוך, מרטיב את התחתונים עכשיו. הראש שלך קרוב אליהם ואת יכולה לראות שהם היו רטובים גם קודם. את שוב שוקלת לזוז ומבינה שזה כבר ממש מסוכן הפעם. אני שוב מאחוריך, ואת שומעת אותי אומר, ״תצביעי על הכוס שלך״.

זה נשמע דבילי, אבל את רוצה לעשות מה שאומרים לך. את שולחת יד אחת אחורה ומניחה אצבע ליד הפתח, משתדלת לא לגעת בדגדגן, שלא יתפוצץ. אני מנחית מכה על התחת שלך ומהעוצמה את כמעט קורסת לתוך התחתונים והאיזולירבנד. ועוד אחת. ״לא״, אני אומר, ״זה כוס של ילדות טובות. תראי לי את הכוס *שלך*״.

את רוצה למחות שאת דווקא ילדה טובה, אבל הלשון שלך, כאמור, בחוץ. את מבינה מה הולך לקרות כאן, ואת שולחת את היד הלאה, לעבר חור התחת שלך. אני כנראה מסופק מהתשובה, כי את לא חוטפת עוד מכה. אני לוקח את התחתונים. את תוהה מה יקרה, מודעת פתאום כמה את פתוחה מולי וכמה אני קרוב. אני משתמש בתחתונים שלי כדי לנגב לך את הכוס-של-ילדות-טובות. בתנועות גסות, קצת שורטות, אני משאיר אותו יבש. עכשיו אני לוקח את האיזולירבנד ואת שומעת אותו נמתח ונקרע. את החתיכה שקרעתי אני מדביק לך בין הרגליים, סוגר את הכוס-של-ילדות-טובות. ״שלא תתבלבלי לי שוב״, אני אומר. זה משפיל ואת רוצה למחות, אבל מיד אחר כך אני דוחף את התחתונים לפה שלך. את טועמת את עצמך, והנה האיזולירבנד משמיע את הרעש המאיים שלו שוב ונכרך סביב הפה שלך. אני דוחף את הראש שלך למטה, צמוד לשלולית שעשית, מושך את הידיים שלך אחורה ומדביק גם אותן אחת לשנייה. התחת שלך עוד יותר באוויר עכשיו, עוד יותר פתוח, ואת מרגישה אותי רוכן אליו, ובלי יותר מדי הכנה, יורק בין הפלחים שלך, מרטיב את הכוס-של-ילדות-רעות שלך.

״עכשיו״, אני אומר, ״את מוכנה בשבילי״.

אם כבר משחקים בהקלטות, למה לא ללכת על אחד הסיפורים שאני יותר אוהב.

https://soundcloud.com/greygreen-870845201/popcorn

הסיפור המקורי כאן.