בחודשיים האחרונים אני מוצא את עצמי לא בזוגיות, וכל הדברים שקורים כשזוגיות נגמרת מתרחשים בזמנם הקבוע והצפוי: קודם כל יש רעב גדול והעיניים נודדות ממחשוף לישבן, מרותקות מהתנועה האגבית ביותר של זוג שדיים כבד, מחפשות כמעט באובדנות זוג עיניים שיחזיר מבט, פה שיתעקל לחיוך. רעב, או בעצם יותר כמו צמא: אתה מרגיש את עצמך הולך ומתייבש, הלשון נדבקת לחיך והרחוב מתמלא פטה-מורגנות של יופי. יש פתאום המון זמן פנוי ומקום במיטה, ואת שניהם צריך לסתום או שהמחשבות יתחילו. אתה כועס, אתה מאוכזב, אתה יודע שזה בר חלוף ושצריך לעבור את זה. ואתה מפנטז.
אתה מפנטז המון. בתוך הבועה הצמרגפנית של הפנטזיות שלך לא שומעים את העולם שבחוץ. זה עולם של בדסמ אידאלי, נטול חיכוך. גם הפנטזיות מתחלפות בסדר קבוע וידוע מראש: קודם כל אתה תפנטז על מה שבדיוק נגמר ואיך זה היה אם זה לא היה שבור ומקולקל, או לפחות אם זה היה קצת יותר נוטה לטובתך: איזה מין היינו עושים אם היא לא הייתה ונילית? אם היא לא הייתה פחדנית כזאת, לאיפה הייתי יכול לקחת אותה? השלב הלא בריא הזה יעבור מהר ויתחלף בשלב מעט פחות לא בריא: מיחזור זריז של פנטזיות דומות על אקסיות ותיקות. אחרי שתתקן רטרואקטיבית את כל ההיסטוריה המינית שלך ירווח לך קצת, אולי כבר תהיה פחות רעב. אז יגיע זמנן של הפנטזיות על מה שעוד לא עשית. על מי שעוד לא פגשת. על מה שעוד לא העזת, או לא העזת לבקש. ורק אחר כך -- אחרי שצברת מספיק שעות בבועה הנעימה -- אתה תיזכר: המציאות היא לא כמו בפנטזיה. במציאות יש חיכוך ותמיד, תמיד, שומעים את העולם שבחוץ.
קיטי-שואה, הניג׳ס הרשמית של הבלוג הזה, טענה בפני שאני מפחד לכתוב חשוף: שירוק / אפור הוא דמות שהתרחקה מהאדם שכותב אותה. יש בזה מעין גרעין של אמת, בטח בגלגול הנוכחי של הבלוג, שהפך להיות מוקדש לסיפורים. (בסדר, וגם קשקושים מתחכמים). אבל חשבתי לאחרונה שבגלגול הראשון, לפני כל כך הרבה שנים שאולי עדיף להחליף נושא, היה פה יומן במובן המקורי יותר של המילה: מקום לחשוף בו דברים שאין להם מקום מחוץ לכלוב. חשבתי שאולי -- לא בטוח -- זה משהו ששווה לנסות שוב.
מתי חשבתי את זה? חשבתי את זה כשקראתי בבלוג של ונוס בפרווה, ובייחוד בפוסט הזה, והתפעמתי מאיך שהוא חושף את הקרביים הזוגיים שלו, את הבדסמ שלו ואת האהבה שלו (זה לא מזיק שהממזר יודע לכתוב). אחד הנושאים שונוס עוסק בהם לעיתים תכופות הוא הקשיים של זוגיות בת 18 שנה. הכל מאוד כן, אמיתי, לא מאופר. לכל האמיתיות המרעננת הזאת מצטרפת העובדה שהוא מתעד גם, ובעיקר, את העבודה הקשה שהוא וזוגתו תבדל״א תהום עושים כדי להצליח ביחסים שלהם: השיחות הלא נעימות, החיטוט הלא קל בנבכי הנפש, אפילו הטיפול הזוגי הלא זול. מצאתי את עצמי מתחרמן -- לא מהסיפורים על כלובי צניעות בהזמנה אישית, אלא מהנחישות האפרורית-לכאורה של תחזוק קשר.
מדי פעם, בין הסיפורים לקשקושים המתחכמים, אני מעלה לפה תמונות מעוררות... מחשבה... עם הכותרת המתחכמת Relationship Goals. אבל כשקראתי אצל ונוס התעוררה אצלי איזו כמיהה שהיא באמת ריליישנשיפ גול. מישהי -- במובן הכי טוב של המילה -- לעבוד איתה קשה. מישהי שתחלוק איתי את אותה נחישות אפרורית, זאת שנמצאת שם גם כשהצמרגפניות הנעימה מתפוגגת ומפנה את מקומה לשאון העולם שבחוץ. מישהי שתפשיל שרוולים יחד איתי, שתתפוס את ההגה כשהידיים שלי עסוקות. זאת גם פנטזיה, אבל יש לה קיום מחוץ לבועה הנעימה שבה מפנטזים בדרך כלל.
״ממש לקנא בזוגיות שלכם״, הגבתי לונוס, והוא אמר, ״אל תקנא. יש לנו הרבה בעיות ואנחנו עובדות (sic) נורא קשה כדי למצוא את דרך המלך״.
״זה החלק שאני מקנא בו״, אמרתי.
***
(אל תדאגו. אולי יהיו פה יותר פוסטים כאלו, אבל הסיפורים ימשיכו להגיע בזמנם הקבוע והצפוי: אחד כל מיליון שנה).