אנחנו נוסעים דרומה. הפלייליסט שהוא בחר -- כמובן -- מנגן בפול ווליום ואני מעשנת ג׳וינט דרך החלון הפתוח. כמו בלהיט מהניינטיז, הוא שר לי את המילים לאיזה שיר אהבה. הוא תולה יד אחת על ההגה והיד השנייה שולחת לטיפות אל השפתיים התחתונות שלי. אני אוהבת את הזמנים האלו ביחד שבהם לא צריך לדבר, רק להיות. המוזיקה והקצב של האצבעות שלו משתלבים טוב: הוא מלטף ומפסיק, חודר ונסוג, ושיר אחד נמס לתוך השני.
״טוב״, אני ממלמלת אחרי שגוש דן נעלם בחלונות, ״אני כבר ממש צריכה פיפי״.
״מה אמרת?״ הוא אומר דרך המוזיקה.
״תעצור בתחנת דלק!״ אני צועקת. אולי חזק מדי? הוא בחור רגיש. זה נשמע יותר מדי מצווה מצידי?
הרגיש שלי מהנהן. הכל בסדר.
החלונות מציגים שלטים של יישובים עם שמות מצחיקים וטבע גנרי והרגל שלי מתחילה לקפוץ. הוא לא מפסיק ללטף ואני לא חושבת להפסיק אותו. כשלבסוף אחד השלטים מציג לוגו של תחנת דלק, השלפוחית שלי נאנחת.
״תודה לאל,״ אני אומרת וזורקת את הג׳וינט מהחלון. תחנת הדלק מופיעה -- והוא ממשיך לנסוע.
״למה!״ אני צועקת. הוא לא עונה. בליינד נעלב שצעקתי. בחור רגיש.
הרגל שלי, שנרגעה קצת, מתחילה ממש לקפץ. מתי תבוא תחנת הדלק הבאה? אני תוהה מה יהיה העונש אם אני ארטיב לו את הריפודים. המחשבה הזאת מחרמנת מדי ואני כמעט גומרת לו על האצבע. הלחץ בבטן התחתונה שלי בלתי נסבל.
״בבקשה תעצור בתחנה הבאה,״ אני אומרת בקול הכי פחות מצווה שלי. הקול שלי נבלע במוזיקה, אבל אני אפילו לא שוקלת לשלוח יד כדי להחליש. הרגיש שלי מעיף חצי-מבט משועשע וממשיך לנהוג. הכביש הראשי מתחלף בכביש צדדי, ואז באחד יותר צדדי, ופתאום אנחנו משתקשקים בשביל עפר. זה לא עושה לשלפוחית שלי יותר מדי טוב, וכשהוא עוצר, בדיוק באמצע של שומקום, אני כמעט מרטיבה את המושב.
״צאי״.
״אני לא אוהבת מה שקורה פה,״ אני אומרת ויוצאת מיד.
הוא יוצא גם. ״תרימי את השמלה״, הוא אומר.
״אבל למה!״ אני צועקת בקול הכי חלש שלי ומרימה מיד.
״תכרעי״.
״אבל אתה יודע שאני לא יכולה מולך!״ אני אומרת וכורעת מיד.
״תשתיני״. השמש מאחורי הראש שלו והפנים שלו בלתי ניתנות לקריאה. אני מייבבת ומנסה. כלום לא יוצא, גם לא זרזיף. אני מתה להשתין ולא מצליחה להשתין. אני לוחצת וכלום לא יוצא. אני מרפה את כל השרירים וכלום לא יוצא. אני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני לבד בשירותים שלי בבית. הנה הפוסטר ההיתולי ממש מולי. הנה המדף עם הסבונים משמאל ואם אני אושיט יד אני אגע בהם. הריח שלהם כמעט עולה לי בנחיריים. זה יוצא? הנה זה יוצא?
לא.
״קומי״.
״לא!״ אני צועקת וקמה מיד.
אנחנו בחזרה באוטו ואני זועפת עם המוזיקה. אני מכווצת את הירכיים חזק והיד שלו על הצוואר שלי כאילו הכל בסדר. ״אני רוצה שתמות לאט ולבד״, אני אומרת בשקט.
״מה אמרת?״
״בבקשה תעצור בתחנה הבאה!״ אני בוכה. זה יותר טוב מצעקות: בכי הוא אוהב. הנוף בחלון הוא כלא בלתי נגמר של שדות שאי אפשר להשתין בהם. השתן שלי הפך לכאב פיזי והפחד שלי מרעיד את הרגליים עוד יותר מהשלפוחית.
תחנת הדלק הבאה מגיעה. הוא פונה וחונה.
״תודה,״ אני לוחשת, מובסת, ״תודה תודה תודה״. אני פונה לעבר הידית.
״תישארי באוטו,״ הרגיש שלי אומר, יוצא ונועל עם השלט.
״אבל למה!״ אני צורחת לעצמי. הוא לא מסתובב. אני מסובבת את הראש לכל כיוון. חייבת להיות באוטו הזאת כוס שאפשר להשתין לתוכה. להשתין לתוכה ואז לשתות הכל והוא לא ידע מזה. הפשע המושלם. חייבת להיות כוס כזאת -- אבל אין.
הוא חוזר. הוא זורק לי שקית.
״אבל למה,״ אני לוחשת לשקית. בשקית יש בקבוק מים גדול.
שנינו נוסעים במכונית. הוא לא צריך להגיד לי שהדרך תהיה ארוכה. הוא גם לא צריך להגיד לי מה לעשות עם הבקבוק. אני פותחת ושותה. לגימה קטנה אחרי לגימה, והצורך הנואש בשלפוחית שלי הוא כדור קטן וקשה, חסר תנועה. אני לא מפחדת יותר שיברח לי. אני יודעת: יברח לי. יברח לי והוא יעניש. אני מתקשה לדמיין עונש גרוע יותר ממה שקורה פה אבל משוכנעת שהוא דווקא יצליח לדמיין. הלגימות הקטנות שלי מרגיזות את הרגיש שלי. יד אחת על ההגה, יד שנייה מרימה את הבקבוק שאשתה עוד.
השמש נמוכה בחלונות. הכביש הראשי מתחלף בכביש צדדי ואז בכביש יותר צדדי. אנחנו שוב בשדה, שוב לבד. הבקבוק ריק ואני מלאה.
״צאי״.
אני יוצאת בלי מילה, מרימה את השמלה בלי שיגיד לי, וכורעת מולו בתנוחה הכי משפילה ואיומה שיש.
״תשתיני״.
וכמו במעשה קסם, המילים עוקפות את המוח ומגיעות ישר לשלפוחית שלי. אני כורעת חשופת שת בשדה מטונף ומשתינה מול איש אחר. אני מתחילה לבכות. אני משתינה ובוכה.
השמש מאחורי הגב שלו ואי אפשר לקרוא את המבט אבל אני משוכנעת שהוא מחייך. דרך החלונות הפתוחים של האוטו אפשר לשמוע שיר:
״...את אחת ויחידה
אהובתי המופלאה...״
הוא מנגב את הכוס הרטוב משתן שלי עם המגף שלו. אני מרגישה הקלה איומה. בלי שיגיד לי אני מתכופפת, הברכיים שלי בבוץ, ומלקקת את עצמי מהמגף.
״...ואני אוהב אותך...״
אנחנו חוזרים למכונית. הפלייליסט מנגן בפול ווליום ואני מעשנת שוב דרך החלון. הרגיש שלי שר את המילים ומלטף לי את הכוס הנפוח. חיוך שבע מרוח על השפתיים שלו כשאני גומרת לו על האצבע.
לכי תביני שולטים רגישים.
