״אני לא יכולה יותר״, אני בוכה בפה מלא.
״אויש״, הוא אומר בביטול, המזלג שלו נטוי כמו כלי משחית מעל מגש של לזניה. העלים, ירוקים מהתרד, מסתירים שכבות של ראגו אדמדם ובשמל חיוור, סמיך. אני רוצה להקיא ומפחדת.
״ללעוס״, הוא אומר בנוקשות. הלסתות שלי פועלות מאליהן.
״וגם לבלוע״, הוא אומר. אני מסתכלת על המזלג שלו בחרדה. המזלג מנחש אותי וצולל אל מגש הלזניה.
כיסא התינוקת שלי שודרג: בסוף השבוע הוא שלף מתוך השקיות ארבעה אזיקי עור, כבלי מתכת, מהדקים, אזיקונים, ברגים, מברגות ומקדח. הכיסא הפך למה שהוא מכנה ״עמדת האכלה״: שני אזיקים על מסעד הכיסא שומרים על הידיים שלי מאחורי הגב, שני אזיקים על הרגליים האחוריות שומרים על הרגליים שלי מקופלות תחתי. אני צופה בחוסר אונים במזלג, שהולך ומתקרב אל הפה האומלל שלי. מיליון קילומטר מתחתי, הכוס שלי בוער ומפעפע.
״עוד חצי מגש נשאר״, הוא אומר. בעיניים שלו אין רחמים. אני בולעת את הרוק.
***
״אז בעצם אתה מפטם אותי״.
״כן״, הוא אומר, מחייך ומתרווח על הספה. אני מתיישבת על הברכיים שלו ומחבקת אותו.
״לא בכאילו״, אני אומרת, נפעמת ומבולבלת מההבנה והעלבון. ״אתה אשכרה מפטם אותי. כמו…״
״כמו מה?״
״כמו אווזה או איזה חיית משק–״
״חיית משק״, הוא אומר. ״אהבתי״. הוא תופס לי את התחת, מעסה אותו.
״כן, כאילו אני פרה שלך, או נגיד–״
״חזרזירה״, הוא אומר, ומחטט בשקית. הוא מוציא משם חתיכת פלסטיק ורודה עם סרט אלסטי–
״זה אשכרה אף של חזיר״, אני לוחשת, בעיקר לעצמי. אני מהופנטת. חם לי–״
״את יודעת שכשאת מסמיקה, מסמיק לך גם הציצי?״
״בבקשה…״
״בבקשה מה״.
״בבקשה תעשה ממני חזרזירה״, אני לוחשת לאוזן שלו. הוא מניח את אף החזרזירה על האף שלי. אני מתנשמת. הוא בוחן את הפנים שלי בשעשוע.
״את מרגישה חזרזירה כבר?״ הוא שואל וממולל את בשר התחת שלי, כאילו בוחן אם השמנתי כבר.
אני מנסה: ״אוינק״. ואז: ״עוד לא״.
״יופי, כי לא סיימנו״.
הוא פותח את השקית ואני מציצה פנימה, לראות מה יצא משם. זה זנב מקורזל, ורדרד כמו התחת שלי–
״זה באט פלאג עצום״, אני אומרת ולופתת את הידיים שלו. הוא צוחק. ״קומי״.
אני קמה, פתאום מודעת לחתיכת הפלסטיק המציקה על האף שלי, מתה לדעת ומפחדת לדעת איך אני נראית.
בשקית נשארה פחית גדולה עם עטיפה דוברת אנגלית. אני מנסה לפענח את המילים המוזרות על הפחית. ״מה זה אומר, Lard?״ אני שואלת.
״שומן חזיר״, הוא אומר. ״נראה לי מתאים״.
אני מנסה לדמיין את עצמי החזרזירה משופדת על זנב החזרזירה שלי שמטפטף שומן של חזרזירה אחרת ישר לתוך התחת החזרזירי שלי. הוא מכוון אותי להסתובב, לרדת על הברכיים, לשים את הראש על הרצפה ולהרים את הטוסיק גבוה באוויר. הוא מתיישב על הספה מאחורי ואני מנענעת את התחת בשבילו, כאילו כבר מכשכשת בזנב שלי. אני שומעת אותו יורק וכשחור התחת שלי מרגיש את הרטיבות הנ״ל, הכוס שלי נרטב פי אלף. אני גונחת–
״רגע, עוד לא התחלנו״, הוא אומר.
״סליחה״, אני אומרת. ״אוינק״.
הוא מורח מה שמרגיש כמו חמאה בין הישבנים שלי, כאילו מכין סנדוויץ׳.
״את רוצה לצעוק או לנשוך?״
״לנשוך בבקשה״.
הוא חולץ נעל אחת, רוכן סביבי ומגיש אותה לפה שלי. אני מותחת את הלסתות סביב סנדוויץ׳ של עור וסוליה. הוא מתיישב שוב, נאנח אנחת רווחה ובלי אזהרה דוחף את הבאטפלאג לתוכי. אני מתכווצת אבל הוא שומר על לחץ קבוע, ולאט לאט אני מרגישה איך הדבר הזה מפשק וממלא אותי. אני צורחת לתוך הנעל והצעקות רק מעודדות אותו והוא מסיע את המפלצת הזאת אחורה-קדימה, בכל איבחה מתקדם עוד קצת לתוכי. כשאני חושבת שאני אשבור את השיניים על הנעל שלו, הזנב מחליק פנימה בקול יניקה. אני פולטת את הנעל מהפה, מניחה את המצח על השטיח ומתנשמת בקול. הוא טופח על התחת שלי בחיבה, מנדנד את הזנב, מוודא שהוא באמת נכנס עד הסוף.
״תכשכשי״, הוא אומר כשאני נרגעת, ואני מנדנדת את התחת.
״את מרגישה כמו חזרזירה כבר?״
״אוינק״, אני מאשרת.
״לכי תביאי לי טוש מחיק״.
אני מתרוממת בכבדות. הוא מניח יד על הראש שלי, דוחף אותה למטה: ״ראית פעם חזירה הולכת על שתיים?״
אני מכשכשת בזנב כדי להראות שהבנתי ועומדת על הידיים והברכיים. אני מסתכלת עליו מלמטה והוא נראה פתאום עצום בגודלו, מתנשא מעלי כמו חוואי מעל דיר החזירים שלו. אני מסובבת אליו את התחת, הציצים שלי מתנדנדים בין הזרועות, ומעכסת כל הדרך למגירה עם הטושים המחיקים. כשאני חוזרת, אני מחזיקה את הטוש בפה, והוא מחייך בסיפוק ואני נמסה.
״תחת אלי״, הוא אומר ואני מסתובבת, משתדלת לא לפגוע בו עם הזנב שלי.
הוא רוכן ומצייר עלי.
״מה כתבת?״
״בואי נלך לראות״.
הוא הולך לחדר השינה ואני זוחלת על שש אחריו. הוא תופס אותי בשיערות, מנחה אותי לטפס על המיטה, עם הגב למראה הגדולה.
״תסתכלי״.
אני מציצה לאחור אל זנב החזרזירה שלי ואף החזרזירה שלי והתחת הדשן שלי ואני מבוהלת כמה כמו חזרזירה אני מרגישה עכשיו. על התחת שלי הוא כתב, בכתב מראה–
״כתוב שם - 120?״
״מאה עשרים״.
״זה המספר חזרזירה שלי?״
״לא. זו המטרה החדשה שלך בחיים. זו המטרה היחידה שלך בחיים. מאה עשרים סנטימטר. אחד יותר ממעיין״.
״מאה עשרים סנטימטר…״ אני לוחשת, מתפעמת מתחושת הדבקות במטרה שעולה בי. שנינו מסתכלים על התחת שלי במראה והוא תופס וצובט. היד שלו מוכתמת בדיו.
״מה נעשה כשזה ימחק?״ אני שואלת .
״נכתוב מחדש. כל יום״.
הוא רוכן אלי ומנשק אותי מעבר לאף החזירי, מלטף לי את הכוס. היד שלו מחליקה על נהר של רטיבות.
״תוכל בבקשה״, אני אומרת, לא יכולה להתאפק יותר, ״לזיין לי את התחת?״
״אני לא אזיין לך את התחת״.
״מה זאת אומרת״.
״אין סקס בתחת״.
״מה הבעיה?״
״תראי, דיברתי עם הג׳יני והוא אמר לי שאת אמרת לו שמגיע לו להיות רק בתוך התחת הכי טוב בארץ״. הוא תופס לי בסנטר ומפנה את הראש שלי לעבר המראה. הוא מוריד סטירה, ועוד סטירה, לתחת שלי. ״זה״, הוא שואל, ״זה הכי טוב בארץ?״
״לא״, אני לוחשת, עדיין לפותה ביד שלו.
״זה שווה את הזין שלי?״
״לא״.
״תתנצלי״.
״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב״.
הוא מנחית מכה, ועוד אחת: ״שוב״.
״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב״.
״שוב. אל תפסיקי״.
״סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב סליחה שהתחת שלי לא מספיק טוב–״
עם כל סליחה באה מכה והיד שלו ממשיכה להכריח את הפרצוף שלי לצפות בתחת המאדים, ביד העולה ויורדת. אני בוכה קצת לתוך המגע שלו וכשהוא מתעייף הוא משחרר אותי. היד שלו שחורה והתחת שלי אדום. מהכיתוב ״120״ נשאר משהו שנראה כמו ברווז שחוזר בזמן. הוא לוקח את הטוש ומחזק. 120.
״אז״, אני אומרת, חוששת פתאום, ״אז מעכשיו עד 120 – רק בפה?״ אני נזכרת בבחילה של ארוחת הבוקר והיא עולה בי שוב.
״גם לא בפה״, הוא אומר.
״אז… איפה?״
״רק בכוס״.
״רק בכוס!״ אני קמה, המומה מהעלבון. ״אתה תזיין אותי, אבל בכוס?״ הפעם הוא לא צריך להגיד לי: אני מרגישה את הציצים שלי מסמיקים.
״ואנחנו נתחיל עכשיו״, הוא אומר, ומטיל אותי על המזרן. מתוך הרגל אני מסתובבת על הבטן אבל הוא מצמיד את הגב שלי למיטה. הוא פורם את האבזם, שולף את הזין וכשהוא מחליק לתוך הכוס השוצף שלי הוא מחייך ברוך ומסיט תלתל מהמצח. אני מתחילה לבכות ולא מפסיקה עד שהאורגזמות מייבשות לי את הדמעות.
***
אנחנו מכורבלים במיטה. הכוס שלי מרגיש לי מוזר – הוא מסופק ומעונג. אני מלטפת לו את החזה והוא מלטף לי את הטוסיק.
״קומי״, הוא אומר לבסוף. ״נשארה עוד לזניה״.
