(חלק ב׳ של ״120״ יבוא תיכף מיד. בינתיים, הסיפור הבא הגיח ודרש להכתב:)
אני נכנס הביתה ואת מחכה לי שם, יושבת על הספה בארשת פנים רצינית. אני מניח את התיק והולך לסלון, כבר מתכוון להגיד לך שאני מצטער על אתמול בלילה, ואז אני רואה, על המושב לידך, את התיק הגדול של הצעצועים, ואת היד שלך נחה עליו, מלטפת אותו. אני קופא במקום.
את מחייכת. את רואה שאני מפחד ואני רואה שזה מעורר אותך. למשך מה שמרגיש כמו נצח אנחנו בוהים זה בזו. אני בוחן את הפנים שלך. אני רואה את הוורידים ברקות שלך, את הסומק בלחיים, את הלסת הקפוצה, את הנחיריים המורחבים. אני מבין שאת באמת כועסת.
״אתה צריך שאני אגיד לך מה לעשות, למרות שאתה יודע מה לעשות?״
אני מהנהן. פתאום קשה לי להסתכל לך בעיניים ואני משפיל מבט, לעבר הרגליים שלך.
(״אל תחפיץ אותי, זאת העבודה שלי״, אני שומע אותך אומרת בראש שלי ומסתכל על הרצפה במקום).
״באסה לך״, את אומרת.
אני כופה על עצמי להתעורר מהקיפאון. אני מתפשט. מדי פעם אני מרים מבט, כדי לראות אותך רואה אותי מתפשט, אבל כל פעם מגלה שזה קשה מדי ושוב משפיל את המבט אל הרגליים שלך – ושוב לרצפה. אני מניח את הבגדים בזהירות על כיסא פנוי והולך אליך בצעדים קטנים, ובלי להרים מבט אני יורד על הברכיים מולך. אני משלב את הידיים מאחורי הגב ורועד קצת.
״למה אתה מפחד?״
כי אני יודע מה הולך לקרות, אני ממלמל לרגל שלך.
״מה הולך לקרות?״ את שואלת, למרות ששנינו יודעים מה הולך לקרות.
״את הולכת להעניש אותי״, אני אומר ומאדים.
״למה?״
אני מתפרץ. זה לא חכם אבל זה בלתי נשלט. ״זה לא פייר!״ אני מוחה באומץ בלי להרים את המבט. ״בסך הכל רבנו, זה קורה לכולם, ומה הביג--״
אני מרים את המבט ורואה את הפרצוף שלך ובוחר לא לסיים את המשפט.
״ולמה רבנו?״
״כי היית עצבנית ואז אני נדבקתי ממך ויצא לנו ריב. כולם רבים מדי פעם--״
״כי איכזבת אותי״.
אני מרים מבט אליך, מופתע. אני רואה שאת לא משקרת.
״מה קרה בדיוק לפני שרבנו?״
״כלום -- נכנסנו למיטה, אמרתי לך לילה טוב?״
״איך אמרת לי לילה טוב?״
אני שומע את עצמי כמעט צועק. ״בדיוק כמו שאני אמור, לא היית צריכה אפילו להגיד לי או להכריח! נכנסתי מתחת לשמיכה וליקקתי לך את התחת--״
״עשית עבודה טובה?״
אני שותק. את מחייכת.
״הנה הרגע הזה הגיע״, את אומרת בשקט.
״איזה רגע?״
״שבו אתה מבין שמגיע לך״.
את מחטטת בתיק הגדול. אני בוהה בו, מנסה לנחש מה יצא ממנו. התכולה של התיק הגדול משתנה כל הזמן, בהתאם לעונה ולצורך. אני מנחש מה הולך לצאת: כף העץ הגדולה שהוחרמה מהמטבח. הביצים שלי מתכווצות, תגובה פבלובית מובהקת. את שולפת מהתיק סרגל קטן, כזה שמוצאים בקלמר של ילדה.
״תחזיק״.
אני מחזיק. אני מדמיין את כל הדברים שאפשר להרביץ להם עם סרגל קטן.
״כשהסכמתי לצאת איתך, איך אמרת לי שתלקק אותי?״
״אמרתי שאני אשקיע״.
״אמרת ׳בנחישות, ביצירתיות וברגישות״.
הפנים שלי בוערות. הסומק של הכעס התחלף בסומק של אשמה.
״אתה חושב שאתה מספיק גבר לספק אותי בדרכים אחרות?״
״לא״
״לא שמעתי״.
״לא״.
״תפוס את הזעירון שלך ביד שמאל ותרים אותו. לא, לא צריך את כל היד. שתי אצבעות יספיקו. תצמיד את הסרגל. אל תזוז״.
את מתיקה ממני את המבט ומחטטת בטלפון שלך. אני עומד שם על הברכיים כמו אידיוט, הסרגל צמוד לזין שלי. זה החלק שאני הכי שונא, שאת נותנת לי לחכות, להתבשל. את מדברת לטלפון שלך (״איך אני מפעילה את הצלילים? ומגבירה? אה, מצאתי״), ואני חושב על כל הדברים שאפשר לדחוף לתוכם סרגל פלסטיק קטן.
״בנחישות, ביצירתיות וברגישות״, את אומרת בלי להרים מבט מהטלפון.
״כן״, אני אומר, שפוף.
״היית נחוש אתמול?״ את אומרת, ומקרבת את הטלפון לזין שלי.
-קליק-
אני בוהה בך, לא מאמין.
״תצמיד את הסרגל, שיראו את המספרים״, את אומרת.
-קליק-
את מרימה את הטלפון ובוחנת את התמונות ומעירה, ״אני לא אשאל שוב״.
״לא הייתי נחוש אתמול״.
״נכון. עשית ניסיון רפה וכושל לענג אותי והרגשתי שאתה מת לסיים וללכת לישון״.
את מחליטה לנסות זווית אחרת: מלמעלה.
-קליק-
כל קליק מעביר בי רעד, כאילו דקרו אותי בסיכה.
״לא היית נחוש בכלל״.
-קליק-
״בבקשה–״ אני אומר בקול מסכן. אני מקפיד לא לזוז, כדי לא לקלקל לך את התמונה. אני מנסה לחשוב מה, בעצם, אני מבקש, ויוצא לי: ״מה את הולכת לעשות עם התמונות האלו?״
״זה העונש״, את אומרת, ומוסיפה: ״עכשיו תתרחק. שיראו גם את הפנים שלך״.
״מה העונש?״ אני אומר ומדדה אחורה על הברכיים.
-קליק-
הרעד כבר הפך לבלתי רצוני. המצלמה משמיעה את הקליק שלה ואני קופץ.
״העונש״, היא אומרת, ״זה שלא תדע מה אני הולכת לעשות עם התמונות האלו״.
אני שותק, המום. אני מנסה: ״אבל בכל מקרה את לא–״
״עזוב״, את אומרת בלי להסתכל. ״לא משנה מה תשאל, התשובה היא ׳שתוק׳״.
אני מפנים ושותק.
״תן לי את הסרגל, את אומרת. אני פולט אנחת רווחה – העונש היה קצר מהצפוי.
את שולפת מהתיק גליל קרטון של נייר טואלט.
״בבקשה״, אני אומר. ״למדתי את הלקח–״
את צוחקת. נראה שאת מפשירה. הצחוק נגמר ואת נותנת לי את גליל הקרטון. אני מסתכל בך, פגוע ומחכה להוראות.
״אתה יכול לנחש מה אני רוצה״, את אומרת. אני מחביא את הזין שלי בתוך הגליל ומרים אליך עיניים מסכנות. במקום רחמים, העיניים שלי פוגשות את הפלאש.
-קליק-
אני קופץ והגליל קופץ איתי ואת צוחקת. ״זאת תמונה ממש טובה״, את אומרת. ״זה נראה כאילו יש לך זין מקרטון. עכשיו בוא קרוב, לקלוז אפ״.
אני מתקדם על הברכיים.
״בנחישות, ביצירתיות וברגישות. היית יצירתי אתמול?״
-קליק-
״לא״, אני רועד ומשפיל את הראש. היא שולחת רגל, מניחה אותה מתחת לסנטר שלי ומרימה לי את הראש.
״לא הבנתי. היית יצירתי אתמול?״
-קליק-
אני רועד ואדום ואומר בקול רם: ״לא״.
״נכון!״ את אומרת בחיקוי של גאווה הורית. ״היית סטנדרטי–
-קליק-
״–שבלוני–
-קליק-
״ובכנות?״ את אומרת ומפשפשת בתיק. ״היית פשוט משעמם״.
את שולפת מהתיק את התחתונים שלבשת אתמול. פס לבן של חרמנות התייבש על המפשעה. אני מסתכל עליו ופתאום נתקף באשמה משוגעת: איך היית צריכה אותי אתמול ואיך לא הייתי שם בשבילך. אני משתחל לתחתונים שלך בלי לחכות להוראות, נרתע כרגיל כשהחוט מאחור משתחל בין הישבנים שלי.
-קליק-
״בבקשה״, אני לוחש ומתחיל לבכות.
״קיוויתי לתמונת בכי״, את אומרת.
-קליק-
״בבקשה״.
״נחישות, יצירתיות ורגישות. היית רגיש אתמול?״
״לא״, אני אומר ומושך באף.
-קליק-
״לא״, את מסכימה. ״לא שמת לב אלי ולא חשבת מה אני צריכה״.
-קליק-
״לך אחורה. אני רוצה לתפוס גם את הבכי וגם את התחתונים״.
אני מדדה שוב אחורה. אני מביט על התחתונים. הם עוטפים את הזין שלי בחיבוק שקוף-ורדרד, לא ממש מסתירים כלום.
״תרים את הראש״.
-קליק-
״אל תשפיל אותו שוב״.
-קליק-
״אתה חושב שאתה לא בר תחליף?״
״לא״, אני אומר. כנגד רצוני, למרות שאני מנסה להיאבק בזה, עולה בי תובנה ברורה ובלתי ניתנת למחיקה: למדתי את הלקח.
״זה יותר מדי לצפות לו ממך – שתרצה ותשמח לענג אותי?״
הדמעות הופכות לבכי תמרורים.
״או״, את אומרת, ״זה שווה וידאו״.
***
אני מכורבל סביב הרגל שלך, מניח את הראש על כתם של דמעות. את מלטפת לי את הראש. אנחנו נושמים יחד, החזות שלנו – שלך עדיין עטוי בגדי עבודה, שלי עירום – עולים ויורדים בתיאום.
״רגועה?״ אני שואל.
״כן״, את עונה. ״רגוע?״
״כן״, אני עונה. ״אפשר להתחיל״.
״אוקי״, את אומרת. ״אני ראשונה. מהצד שלי, אני מצטערת שהתפרצתי אתמול. אני אשים לב לזה יותר בעתיד–״
אחר כך, כשאנחנו מתנשקים, את טועמת טעם מריר בפה שלי – שאריות אדרנלין. ״זה הטעם״, את צוחקת. ״הטעם של העונשים״.
