אל תתעצב -- אם תתעצב.
בשלב הזה רוב החברים שלי כבר מזמן נפוצו עם הרוח: לאמריקה, לאירופה, לחיק החם והכובל של אישה וילדים. ״העניין הוא שצרפת היא כבר לא המקום לגדל בו ענבים ליין״, אומר הלונדוני. הוא מבקר בתל אביב ורוכן כרגע מעל הפוך חלש עם הרבה קצף.
״בגלל הגלובל וורמינג״, אני אומר וצופה בתל אביביות משתובבות מעל הפוכים חלשים עם תועפות של קצף. בית הקפה כמעט ריק. הרחוב גם.
״בדיוק״, הוא אומר. ״ועכשיו הם מייבאים גפנים צרפתיות לאנגליה״. הוא מסיר את משקפי השמש ונאנח ומאחוריו תל אביבית מקרבת סיגריה מגולגלת לזוג שפתיים שמעוררות בי נוסטלגיה עמוקה שלא ידעתי שיש בי. קשה להיות הלונדוני: כל מפת היינות משתנה לו מול הפרצוף. אני מתקשה להתרכז בסיפור שלו, שהפך לסקירה של יינות מפורסמים ועשירים. התל אביבית עם השפתיים חצי עוצמת עיניים כל פעם שהיא שואפת מהסיגריה -- זה בטח מרגיש לה סופיסטיקייטד, אני חושב, אבל זה נראה כאילו נכנס לה עשן לעיניים. אני מנסה לא לבהות בה ואני מנסה לא לרצות להיות צעיר בעשרים שנה בשבילה ואני מנסה לא לרצות להיות מבוגר בעשרים שנה, כדי שלא יהיה לי איכפת כבר. קשה להיות תקוע באמצע של כלום.
הרחוב כמעט ריק ובית הקפה גם: התל אביבית הולכת ולוקחת איתה מעיל צהוב ואת השפתיים שלה. אני שואל את עצמי כמה אפשר להתרוקן עוד, וכמה אנשים יהיו ברחוב הזה בעוד חצי שנה, בעוד עשר; אם בית הקפה הזה בכלל יהיה פה בפעם הבאה שאחד החברים שלי יחזור לבקר במכורתו.
״אני טס בחזרה לניו יירז״, אומר הלונדוני. ״רוצה לבוא?״
לא. אני אשאר פה, תקוע באמצע של כלום.
(זו רק עונה כזאת, חבר)
