ירקרקות האופר

אני מציצה אחורה, לעבר המראה, ומה שאני מוצאת שם מזעזע ומדליק: באמצע המראה מזדקר לו ישבן עסיסי, שכתם אדום כהה מכסה את כולו, ובפלח הימני שתי חבורות סגולות שיהפכו את הישיבה מחר למשימה חצי-אפשרית. הפלחים פשוקים, ומפי הטבעת הפעור מטפטף נחל קטן של זרע. כשהוא מגיע עד שפתי הפות אני נדרכת, דלוקה. אני מעתיקה את המבט מהתחת לפנים הקטנות בירכתי המראה: שיער סתור, מסקרה מרוחה. אני מחייכת אל עצמי, כבר מתחילה להיעטף בנעימות הצמרירית הזו של אחרי. 

הוא חוזר מהמקלחת ומוריד סטירה מצלצלת על הפלח הכואב יותר: ״התחת השני הכי טוב בארץ״, הוא אומר. הידיים שלו עדיין לחות.

אני מנענעת את התחת השני הכי טוב בארץ. הוא מתיישב מאחורי, מדביק נשיקה על פלח אחד, מניח את היד על השני. זה מנחם והצמריריות משתלטת עלי. הידיים שלו מטיילות על התחת שלי, מלטפות ולופתות, ומפשקות, ואז מוצאות את הכוס שלי. הוא מעסה לי את הדגדגן דרך דוק של זרע, ואני חושבת בשקט, ״זה היה בתחת שלי״ ונגעלת ונרטבת. אני דוחפת את התחת גבוה באוויר, כדי להצמד לאצבעות שלו, והראש שלי, צמוד למזרן, מנפיק את השורה הבאה:

״תספר לי עליה״.

״מה?״ הוא שואל, עדיין איטי, כמו תמיד אחרי שהוא גומר. 

״תספר לי״, אני לוחשת בחולמנות, ״על בעלת התחת היותר טוב״.

״קראו לה מעיין״, הוא אומר מיד, והאצבעות שלו, על הדגדגן שלי, מגבירות את הקצב. אני לוחשת בלי קול, יחד איתו: ״מעיין…״

״את רואה את התחת שלך פה?״ הוא אומר וביד הפנויה לופת פלח. ״הוא דשן ועסיסי, זה נכון, אבל תראי את הקימורים. הוא לא מספיק רחב ולא מספיק עגול. את יודעת, מעיין הייתה עושה…״

״חמישים סקווטים ביום…״ אני לוחשת לעצמי וגומרת. 

״…חמישים סקווטים ביום״, הוא משלים. היד שלו נחה על המפשעה שלי, מרגיעה. ״דווקא שתדעי לך שמבחינת נתונים יבשים, יש לך פוטנציאל״. במילה האחרונה אני שומעת את האכזבה בקול שלו. הוא קם ומפשפש בארון, וחוזר עם גליל של סרט תופרות צהוב. הוא כורך את הסרט סביב האגן שלי.

״109״, הוא אומר. ״בדיוק עשרה סנטימטרים פחות ממעיין״. 

תחושת ההשפלה מתערבלת בבטן שלי והופכת את עצמה לנעימות צמרירית. ״אם הייתי מוצאת ג׳יני״, אני אומרת לו בקול-האורגזמה שלי, נמוך וסמיך, ״והוא היה נותן לי רק משאלה אחת? הייתי מבקשת שייתן לי את התחת הכי טוב בארץ״. 

״יש לך ג׳יני פה״, הוא מגחך ומנופף בזין שלו. אני מתרוממת, מקפידה לא לטפטף על הסדין, ומניחה את הראש שלי קרוב-קרוב לזין. 

״שלום לך, ג׳יני נאצל!״ אני מכריזה. 

״לא ככה״, הוא אומר, עדיין לופת את בסיס הזין. ״לא ראית סרט אף פעם? צריך לשפשף״. 

אני משפשפת את הזין שלו בשתי כפות הידיים והוא מזדקר ביניהן, בתוך המגע שלי, וככל שהוא מתקשה אני נמסה. למשך שעה קלה אני שוכחת הכל ורק מעסה את הזין, כלומר את הג׳יני שלו, עד שהוא מזכיר לי בטפיחה חביבה על המצח. אני מנשקת את הכיפה ומנסה שוב: ״הו ג׳יני רב-פלאים! האוכל במטותא להביע בפניך את משאלתי?״

הוא מנופף בזין שלו כמו בבובה ועושה קול נמוך, כמו של ג׳יני: ״תוכלי״. 

״ג׳יני״, אני אומרת לזין שלו ומנשקת. הנשיקה מדליקה אותי ואני מוסיפה עוד כמה, מסיימת את המשאלה בין נשיקות. הזין שלו נפוח וקשה. ״תוכל בבקשה לתת לי את התחת הכי טוב בארץ? הכי גדול? הכי עגול? הכי הכל?״

״למה מגיע לך?״ מתנשף הבעלים של הג׳יני. 

״כי אני מכירה מישהו שמגיע לו לזיין רק את הטוב ביותר״, אני אומרת, וחוזרת מיד לנשק. 

כמענה למשאלתי, הג׳יני גומר לי על הפנים והבעלים מלטף לי את הראש. 

אני מניחה את הפנים המטונפות בזרע שלי על הירך שלו, בוהה מקרוב בזין שלו, ונרדמת מיד. 

***

כשאני מתעוררת הוא כבר לא במיטה, ואני הולכת לחדר האמבטיה, משתינה למשך נצח, מקרצפת מהפנים את המסקרה ושאריות הזרע, שהתייבשו והתקלפו על הלחי שלי. אני מסתובבת ומסתכלת אחורה, לעבר המראה הקטנה, עומדת על קצות האצבעות ומנסה לראות את התחת שלי, לגלות איזה סימנים נשארו. אני מגלה להפתעתי שאני מביטה במראה בציפיה, מקווה לגלות שהמשאלה התגשמה והתחת שלי גדל לו בן לילה. 

אני מוצאת אותו במטבח, רוכן מעל האי במרכז החדר. האי האמור עמוס בשקיות מחנויות שונות. המטבח עטוף בריחות של בישול: משהו מתוק, משהו בצקי, משהו גבינתי. 

״מישהו קם מוקדם״, אני אומרת ונשכבת על הרצפה מולו. אני מדביקה נשיקה על כל כף רגל וקמה. 

״החלטתי לפנק אותך״, הוא אומר ועוטף אותי בזרועות הגדולות שלו. 

״מגיע לי?״ אני שואלת ומתמסרת לנשיקה שלו. 

״תערכי שולחן״, הוא אומר. ״ושבי״. 

אני מתיישבת על אחד מכיסאות הבר הגבוהים שסמוכים לאי, אלו שבהם הרגליים שלי לא מגיעות לרצפה ושגורמים לי להרגיש כמו בכיסא תינוקת. 

״הכנתי את כל מה שאת אוהבת״, הוא אומר, ומניח צלחת מולי: מגדל קטן של פנקייקים, תפוחים ושמנמנים, מעוטרים בנימים כחולים של עסיס אוכמניות. 

״וואו״, אני אומרת ואוטומטית מוסיפה את מה שאני תמיד אומרת: ״זה יותר מדי״. 

״אל תתמלאי״, הוא אומר ומניח צלחת שנייה: גבעה צהבהבה של ביצים מקושקשות, עדיין מבהיקות ומעלות אדים, בדיוק כמו בבית מלון. אל מול עיני המשתאות הוא מרים חריץ של פרמזן בגודל של אבן מרצפת עירונית ומגרד גשם של פתיתי גבינה על הביצים. 

״זה לא מגיע לי״, אני אומרת בהתרגשות ומחפשת מזלג.

״אה-אה-אה״, הוא נוזף: ״לא סיימנו״. מהתנור נשלפות זוג לחמניות בריוש. גם פנכה קטנה של חמאה מוצאת את דרכה לאי העמוס. 

״אני לא יודעת במה לבחור״, אני אומרת, תוהה איפה המזלג, לעזאזל. 

״לבחור?״ הוא שואל בתמימות מעושה, והתחת שלי מתכווץ על כיסא הבר הקשה. הוא שולף מזלג, ובמקום להגיש לי אותו חותך פרוסה גדולה ממגדל הפנקייקים, טובל אותה במיץ האוכמניות ומגיש אותה לפה שלי. אני בולעת. ״טעים?״ הוא שואל, ואני מהנהנת, לא בטוחה מה קורה פה. 

הוא נועץ מזלג בגבעת החביתה, שפתיתי הגבינה נמסו עליה, ושוב לפה שלי. אני משתדלת לבלוע לפני הביס הבא ואומרת: ״אני לא אצליח לגמור–״

״ששש״, הוא אומר, ובוצע פיסה מהבריוש. אדים עולים מבין הידיים שלו, מסתירים לרגע את הפנים שלו, כשהוא אומר, ״הג׳יני שלי אומר לי שהבעת משאלה״. 

אני בולעת – את הרוק. 

״תניחי את הידיים מאחורי הגב״. 

אני מניחה, מביטה בו, שונאת ומהופנטת. 

״עכשיו״, הוא אומר. ״לא תקומי פה לפני שתגמרי מהצלחות. הנה מטוס, לפתוח גדול״.