יותר ויותר אני חוזר לזה,
במיוחד ל:
במיניות שלנו יש דחפים שכבני תרבות מישטרנו החוצה מהחיים שלנו: עם אלימות בלתי מרוסנת הרי לא בונים חברה. וכיוון שכולנו בני תרבות אנחנו עושים בדסמ שכרוכה בו שליטה עצמית וריסון שהם אפילו גדולים מהמין הנעים והוונילי של שכנינו: זאת המשמעות במחווה מסוגננת וממושטרת. אנחנו נותנים ביטוי לדחף אבל לא נותנים לו לשלוט בנו.
בקיצור, אנחנו עושים זה לזו את מה שאנחנו מוצאים לנכון משום ששנינו מכירים בחוסר השפיות הפועם בעורק הצוואר, אבל אנחנו גם אוהבים זו את זה ומסורים זה לזו, ובשם המסירות אנחנו מוכנים לעשות זה לזה גם מעשים איומים: להכאיב, לשלוט, להכפיף, להגביל ולענות.
וגם:
למי שלוקח את הבדסמ כעניין מהותי, כחלק מהאופי שלו, צריך להגיד ככה: אנחנו לא אדונים ומשרתים, אנחנו אנשים רגילים להפליא שנהנים למצוא פן כוחני ואלים במיניות שלהם. למי שחושב שהוא רק עוטה תפקיד לרגע צריך להגיד: זה לא משחק תפקידים, ואתה אמיתי עד מאוד כשאתה במיטה שלך.
כשאנחנו מקבלים על עצמנו תפקידים סגורים אנחנו מגבילים את עצמנו הגבלה גדולה. קודם כל כשאנחנו דנים את עצמנו שלא להנות מהצעצועים של הצד השני (או כשאנחנו מגלים את עצמנו לאין-ההגדרה "מתחלפים"). שלישית כשאנחנו כופים על עצמנו אקטים מיניים שאנחנו לא נהנים מהם, אבל מכיוון שיש תפקידים יש ציפיה שנשתתף בהם.
אבל במיוחד:
מי אני כשאני קושר אותך ומכה אותך? השאלה הזאת לא רלוונטית. אני בנאדם כמוך, כמותה וכמוהו, אני פשוט נהנה לסטות מדרך הישר. ואנחנו, אנחנו סתם שני אנשים שהמיניות הסטנדרטית פשוט קטנה על מידותיהם, והם מחפשים בשוליים דברים שוליים שיענגו אותם. חלק מהדברים חמורים, משפילים, כואבים וכאלה; חלקם פשוט כיפים; חלקם משונים מאוד; חלקם גם זה וגם זה וגם זה. מכאן והלאה, יש דלי בלתי נדלה המלא במעשים מיניים מעניינים, וכל שניים מאיתנו פשוט בוחרים להם מה הם לוקחים לעצמם מתוכו. לא אהבת? תחזיר לדלי.
כמובן, מי שרקח את החפירה הזאת היה בחור בן 28. אם הייתי צריך לכתוב את זה היום הייתי כותב את זה ככה:
כותרות זה לעיתון. בואי נשחק.
