באופן מפתיע, זה היה בעבודה.
הפרטנרית הנצחית שלי התגלתה כאדם בלתי אמין. זה קרה בעשר דקות, בשיחה שלא הייתי אמור לשמוע. רגע בחיים וכל תפיסת העולם שלך משתנה.
רגע אחד יש לך שותף. יש לך אוזניים ועיניים. יש לך מישהו שנושא בעול ברגע הבא, יש עוקץ ויש נעקץ, ונחש, חבוב, מי מהם זה אתה.
איך ממשיכים מכאן? איך ממשיכים להאמין בבני אדם?
אני מניח שזה קשור למי אתה. איך חינכו אותך וכמה פעמים, בשנים המעצבות בחייך, שברו לך את הלב.
אני? שברו לי את הלב כל כך הרבה פעמים שלא נותר לי אלא להיות אופטימי באופן נצחי ופתולוגי.
אני מאמין שרוב האנשים טובים — אם נתנו להם הזדמנות.
אני מאמין שרוב האנשים מעניינים — אם רק הקשבנו להם.
אני מאמין שאפשר להיות באהבה ובחיבה עם כמעט כולם — אם רק פותחים להם את הלב.
תפיסת מציאות מעוותת? מזוכיסט נצחי? ייתכן.
אבל אני חושב שזה משהו אחר.
אני חושב שאני דביל.
אני גאה להיות דביל.
