זיכרון ראשון
האופק מחוויר במזרח הבא״ח. אפילו בשעה הזאת האוויר עומד, לח ומחניק. לרגלי, עשרים ואחד טירונים מבוהלים עומדים במצב שתיים, רועדים, מתנשפים, והזין שלי עומד.
״יום חדש עולה עכשיו״, אני אומר להם. ״היום יום ההולדת שלי״.
יום חמישי
טיפה של רוק נופלת על הירך שלי. היא משתהה שם לרגע וזולגת במורד הרגל. לא עובר הרבה זמן ועוד טיפה נופלת באותה הנקודה. אני מנסה לשאוף את הרוק אבל הטבעת שתחובה לי לפה משאירה אותו פתוח ומרייר. שקט בחדר ואני מתרגש. הצעיף שלה, שקשור לי מסביב לעיניים, מריח בדיוק כמוה.
״היום יום ההולדת שלך״, הקול שלה עדיין לוחש לי בראש, ״ואין לך מושג איזו מתנה הכנתי״. הידיים שלה עדיין נוגעות בי, מנחות אותי לשבת על הכיסא שהיא הציבה בחדר השינה, מושכות את הזרועות שלי לאחור, מבצעות קסמים עם חבלים. מכסות לי את העיניים ומלטפות לי את הראש.
״זה מה שדיברנו עליו?״ אני שואל, והיא אומרת, ״זה מה שדיברנו עליו״, ודוחפת לי את הטבעת הזאת לפה.
כל כך שקט שאני שומע איזה שעון מתקתק בבית. אני תוהה אם היא השאירה לי אור דולק או שאני יושב שם, בחושך, קשור לכיסא, עם זין עומד ולב מתפוצץ.
הדלת נפתחת ומכניסה איתה קולות של שני סוגים של צעדים ושל צחוקים שיכורים. הקולות האלו מתקרבים לעבר חדר השינה, לעברי, וכל צעד מקפיץ אותי יותר.
״זה האפס״, את אומרת, ״אתה מוזמן להתעלם ממנו״.
קול עמוק מגחך, ויד כלשהי -- בתקווה שלה -- סוטרת מעדנות לזין שלי. ״הוא מבסוט מהסיטאוציה״, אומר הקול העמוק.
״בוא נראה אם אתה מבסוט מהסיטואציה״, היא אומרת והם צוחקים. האוזניים שלי מנסות לצייר תמונה: הקולות הרטובים האלו הם נשיקה, הקולות היבשים האלו הם התלטפויות, הקול הזה של ריצ׳רץ׳ נפתח זה... ובכן, זה בדיוק מה שזה. ״וואלה מבסוט!״ היא מביעה בשמחה, והאוזניים שלי לא צריכות לעזור לצייר את התמונה הזאת: הם עומדים כל קרוב שאני כמעט מרגיש את היד שלה מלטפת לו את הזין.
״יא וואראדי״, היא אומרת.
״מה?״ אומר העמוק ולפחות לפי האוזניים והדמיון שלי, מנשק לה את הצוואר.
״לא ידעתי שגדלים כאלו מגיעים גם בלבן״.
הם צוחקים ומתלטפים והיא מתנשמת ואני רועד ומתנשף. אני מנסה להאבק בתחושה עמומה של בושה שעולה בי
(מה לא בסדר איתך למה אתה מבסוט מהסיטואציה)
ולהשאיר את תשומת הלב ממוקדת בה, בו, בבגדים המתעופפים בחדר השינה. משהו רך נוחת לי על הראש ושניהם צוחקים ואני מעדיף לא לחשוב מה זה ויודע שאלו התחתונים שלו.
״מה זה מה ציירת לו פה על החזה?״ אומר העמוק.
״28. זאת היומולדת שלו היום״.
״מזל טוב גבר״, אומר העמוק בקול לועג, והיא מוסיפה, ״עכשיו בוא תראה מה מצוייר על החזה שלי״.
עוד קולות שמביעים באופן חד משמעי שהוא מפשיט אותה. ואז: ״מה זה, לא מצוייר לך על החזה שום דבר!״
״רוצה לצייר עליו? עם הטוש העבה שלך?״
צחוקים. ליטופים. האוזניים שלי מנסות לצייר תמונה: הקולות היבשים האלו הם צעדים, הקולות החורקים האלו הם המיטה שלי כששני ישבנים מתיישבים עליה, הקולות הרטובים האלו הם...
הזין שלי פועם. עומד, ואז שומע אותם מזדיינים על המיטה שלי, ונעמד אפילו יותר. נרגע ומתמתח. הידיים שלי נאבקות, באופן בלתי מודע, בחבלים. היא גונחת וגונחת וזה נשמע פורנאי, לא אמיתי: גניחות נואשות כאלו, מוגזמות לגמרי. כשהיא גומרת בפעם הראשונה אני פתאום מבין: זה נשמע לי מזוייף כי היא לא גונחת ככה איתי. המחשבה הזאת
(אתה לא גבר אף פעם לא היית גבר)
מפנצ׳רת לי את הזקפה. אני ממוקד בקולות החריקה של המיטה, ההתנשפויות, הקולות הרטובים האלו. זה נמשך ונמשך והעמוק מתנשם בתוך החברה שלי--
״אל תגמור בתוכי״, היא גונחת.
״איפה בא לך, חמודה? על החזה שלך?״
״אולי על החזה שלו?״
״אולי בפה שלו?״
״אתה מוכן?״ היא אומרת בשמחה וגומרת על הזין שלו שוב.
״בשבילך בובה? מוכן״.
המיטה חורקת ואני מריח את שניהם, ריח עמוק וחריף של סקס, כמו פרי מקולקל. אני שומע אותה כמעט משתנקת מאושר כשאני מרגיש משהו ספוגי, זקור ונוטף טעם של ביצים ושל הכוס של החברה שלי נכנס לי לפה.
״רגע יש לי רעיון״, הוא אומר ומזיין לי את הגרון ואני משתנק והזין שלי מנסה להסתתר בתוך הגוף שלי, ״בא לי שיסתכל לי בעיניים בזמן שזה קורה״.
הוא מסיר את הצעיף מעל העיניים שלי ושנינו בוהים זה בזה.
״מה זה? המפקד?״ הוא אומר וגומר מיד בתוך הפה שלי.
