בוחרת בטוב

הבלאגן הזה שהיה לי בראש, ובחזה, הדחקתי אותו, במקום להוציא החוצה,
לשתף את מאסטר, לכתוב כאן בבלוג, אני קברתי פנימה.
פחדתי מתחושת החנק שזה עשה לי. לא ידעתי בכלל ממה להתחיל, במה להתמקד.

מהעומס, גם אצל מאסטר המשכתי לבלוע פנימה, אפילו הקיין בילבל לי את הנשימה..

קיין זה דבר אכזרי במיוחד, אחד האכזריים שאני מכירה.
יש סימנים, למרות כל השכבות ש"הגנו" על העור. (:

עכשיו אני אזכור שלא להעמיס פנימה.
להוציא. ולקבל. ולאוהב.

******

יש ילדה אחת קטנה, שפגעו בה. מאוד
השפילו, העליבו, הכאיבו, רמסו את הכבוד העצמי שלה,
שללו ממנה את זכות הבחירה, את הרשות לקבל החלטות על עצמה.
קבעו בשבילה. הכתיבו לה. הכריחו אותה.
התעללו לה גם בנשמה.
מגיע לה חיבוק ענק, מגונן ואוהב.
אני מבטיחה לתת לה אותו. תמיד, בכל זמן, לתמיד.
כן, עם הדמעות האלו בעיניים שמטשטשות מולי את המסך,
אני מבטיחה לה אהבה.