בוחרת בטוב

מאיפה מביאים כוחות להמשיך לחתור? ובשביל מה? איך בכלל זוכרים למה מלכתחילה בחרנו בדרך הזו?

וחושך על פני תהום.. והתהום, ממש מעבר לפינה.

הרבה חושך והרבה מאוד לבד.

יאוש אחד גדול.

גם את המתנה הנפלאה שקיבלתי מלמעלה, לא השכלתי לנצל. לא ראויה לזה. לא ראויה לו.

עכשיו כשאני לגמרי לבד בעולם הזה.. ואני יכולה לעוף לאן שאני רוצה, אני צריכה מישהו שיציל אותי מעצמי! אבל אין אף אחד כזה. זו רק אני. וזה כנראה יגמר רע. הגעתי לנקודת האל חזור שלי. הבטחתי לעצמי. והבטחות, כידוע, צריך לקיים. ולו רק כדי שלא אצא לוזרית מול עצמי גם הפעם! גם אם זו הפעם האחרונה. הכל נגמר. הכל.

בשישי שעבר, כשהייתי ככה עוד עם הכאב הזה של לקלף שוב בפצע ובתחושת הבדידות, עם הדפוסים שמצביעים לי על הדרך למטה, עם הרצון הזה להרים ידיים ולוותר על הכללללללללל, אמרה האישה החכמה שמלווה אותנו בימי שישי שאנחנו צומחים מתוך הקושי. 

המשפט הזה היה תזכורת שזה בסדר להחליק לפעמים למטה (וזה קורה לי די הרבה בתקופה האחרונה),

מן הרגשה כזו שהרגליים שלי רועדות על קרקע לא יציבה, ואז די הגיוני ליפול.

השאלה היא מה אני עושה משם, כשאני כבר יושבת על התחת. האם אני רוצה להמשיך לשבת וליילל? (ולפעמים זה נדמה כמו הדבר הכי קל לעשות.. אבל זה לא מקדם אותי לשום מקום)

או שאני מעיפה לקיבינימט את הדפוסים הישנים שלי שבאדיבותם הרבה עזרו לי במשך השנים לחרב כל דבר טוב, ולא נכנעת לקושי ולתחושת המיסכנות (שאגב, מרגישה הכי אמיתית בעולם)..

וכן, המציאות הזו לא פשוטה לי בכלל.. זה לא סוד.

אז אני,שוב, קמה על שתי הרגליים, כדי שאוכל לכרוע על ארבע מתוך בחירה, מלמעלה, ולא בגלל שאיכשהו זו התנוחה שבה מצאתי את עצמי.. אני יורדת על ארבע כי אני רוצה. כי אני רוצה בזה, תחתיך, שלך, כנועה וצייתנית (הפוך לגמרי מההתנגדויות שצמחו בי לאחרונה..)

מליון פעם אמרת לי שכל עוד מנסים-לא נכשלים. נכשל רק זה שהרים ידים.

אז אני לא מוותרת לעצמי, ולא מרימה ידיים. אני כאן. כדי להמשיך בדרך המדהימה שאתה מלמד אותי לצעוד בה.

שלך.

}{

 אז מה?

כוסית דמה. כי 62 קילו עם הגובה שלי זה רחוק מלהיות כוסית. זה שאנשים מכנים אותי ככה, נובע מעניין היחסיות.

לעומת ה100 קילו של העבר, עכשיו נדמה להם שאני כוסית.

אבל בעצם, מתחת לבגדים, הכל רופס. (ויש גם הרבה מאוד שיער מיותר, אבל מזל, באור המעומעם לא רואים.)

יש גם גרוע מזה:

נשלטת דמה. שנים אני מספרת לעצמי ולעולם שסביבי, ולמאסטר שאני נשלטת. שאני רוצה להתמסר ולתת את עצמי לגמרי, בלי תנאי, בכל זמן ולכל רצון של מאסטר. גם מקודם על השטיח, עם העירום שהיה לא פשוט לי (אם כי היה ברור לי שאתפשט), עניתי לך מתוך כוונה מלאה שאני שלך. לגמרי. מאמינה לסיפורים של עצמי..

אבל בעצם, בזמן שקשה, אני מרימה ידיים ולא עושה כלום ממה שמצופה ממני. (אני באה, ואתה אומר שאני עושה מניפולציות של שליטה מלמטה, שאני מעמידה תנאים, שאני צועקת: מאסטר תציל אותי)

בקיצור, נשלטת פגומה.

אני לא צועקת מאסטר תציל אותי. לא כי אני חושבת שאתה לא יכול, אלא כי אני יודעת שאתה לא רוצה. 

זה עדיין לא אומר שאני עושה את מה שאתה רוצה שאעשה...

ועכשיו, אחרי שאני יודעת את כל זה, מה עושים מכאן ולאן הולכים? כרגע אני לא ממש יודעת. 

*** בבקשה, בלי תגובות.           

ובעצם, בוחרת בכל רגע מחדש. גם אם נפלתי, אני אקום.

ההיא, שקפצה לה אל מותה בסופ"ש האחרון, עירבלה לי קצת. הכל עוד חשוף ורגיש, והידיעה שהיא העזה (למרות שלא הייתה בנינו הכרות אישית), גרמה לי לרגע אחד לקנא באומץ, שלי לא היה. אני רק תיכננתי. בדקתי כבר איך ניתן לטפס על הגשר ההוא, שם ליד בית החולים, מישהו כבר קפץ ממנו פעם, ישר תחת גלגלי משאית. (מידי פעם כשאני עוברת על הגשר הזה, אני נזכרת בתיכנונים ובחושך שהייתי בו.)

היום, כששאלת אם אני מצטערת על הבחירות שלי אז, עניתי לך שלא. החלטתי לחיות.

בחרתי בחיים, ואני בוחרת, בעזרת התזכורות שלך, לחיות אותם טוב! איך אמרת לי היום? אני רוצה שתחגגי את החיים שלך!

אז נכון, זו לא עייפות החומר, זה היאוש. זו התקיעות הזו, ותחושת הלבד.. אבל אני לא אתן לזה לרסק אותי. אין מצב שאני מרימה ידים בשלב הזה! לא הפעם.זה קרה לי כל כך הרבה פעמים בעבר, אני לא אתן לטעיות שלי לחזור שוב ושוב. 

אני חוזרת למקום, מרכינה ראש, נושמת עמוק, גם את הגעגוע..

כן מאסטר. אני שלך. ואני אעשה בדיוק מה שאתה מבקש ממני.

כמו תמיד,

אוהבת.

אני מנסה לשחזר את השיחה שלנו מלפני פחות משעה..

אני לא יודעת מה קורה לי. אני בקושי זוכרת איך קוראים לי. או מה התפקיד שלי כאן..

בימים האחרונים אני מתנהלת בעיקר במצב "נוזלי".

כל דבר, כל אמירה, כל חיבוק (והיו הרבה כאלו מאז יום שישי), ואני פשוט נוזלת..

אני מרגישה מתהלכת עירומה, חשופה כ"כ. בדיוק כמו שהיטבת להגדיר, שאם מישהו יתנהל לידי באיזה שהוא חוסר זהירות, אני מרגישה שהוא עלול למחוץ אותי.

נדמה לי שאני עלולה למחוץ את עצמי.

וכן, אני זוכרת שאני עדיין חייבת לך (ובעצם גם לי) תשובה לשאלה ששאלת אותי לפני יומיים.

מה תוקע אותי? מה עוצר אותי מלהרגיש נפלא כמו שאני נראת. כמו שאני כבר יודעת שאני נראת?

הראש שלי כואב. נדמה לי שפשוט עדיף שאכנס למיטה.

אחרי שיחה טובה עם מאסטר, שהדגש בה היה לשים לב לכאב הזה שכנראה ילווה כל החיים, אבל לא לסבול ממנו.

אין לי דרך לברוח מהעבר שלי, זה חלק ממני, גם אם לא אני בחרתי לי בו. אני יכולה לבחור עד כמה הוא ינהל לי את ההווה והעתיד. בדיוק כמו שאמרת לי בפעם האחרונה אצלך, על האמירה ש"הוא דפק לי את החיים", שגם זו בחירה.

חזרתי עכשיו ממפגש, שאותי אישית ריגש. לדעת שהאישה שמובילה שם ומנהלת את הקבוצה, עשתה את הבחירות שלה וצעדה בדרך מופלאה לאישה שהיא היום, לעוצמות ולאהבה שהיא מרעיפה על הסביבה שלה, על אף הנסיבות, רק מזכיר לי שגם אני יכולה!!!

כל ההתעסקות הזו, ולפתוח שוב, מחדש, בפעם המי יודע כמה, משאירה אותי מותשת. מרוקנת.

מרגישה צורך להיאחז.

למרות כל מה שאמרתי לך בטלפון בשישי בבוקר.. יושבת לי בתחנה ובוכה.. משתדלת שהאיפור שטרחתי עליו רק שעה קודם לא יהרס (יש עוד יום שלם להעביר..) וגם כדי שלא ישאלו שאלות..

אני יודעת שאני במקום אחר, הרחק מהחושך העמוק שהייתי בו אז, לפני כמה שנים כשפתחתי הכל, כשהחלטתי לעשות סוף לדברים שלא היו אמורים להתחיל, ובכל זאת, משהו מהכאב הזה מושך אותי למטה.

אני נאבקת כדי לא להישאב, כדי לא ליפול למסכנות, לא להסתחרר במחשבות מיותרות, מנסה להיצמד להוראה שלך להיות בכאן ועכשיו, לזכור שסה"כ הכל טוב.

מעניין אם יום אחד זה פשוט יכאב פחות. אם אני אוכל לחיות מבלי לקשר כל דבר, כל סיטואציה וכל אמירה, ל"אז",

להרגיש פחות את הצמרמורות שעוברות בגוף..?

למרות הדמעות שמלוות את הכתיבה שלי.

למרות תחושת המחנק.

למרות הלחץ בחזה.

למרות הרצון להקיא.

למרות כאב הראש.

למרות ועל אף, זה מה שמתנגן אצלי עכשיו:

לילות שלמים לא הייתי מצליחה להירדם..

כשהוא היה "מתאם" איתי, לוחש לי שהלילה, מאוחר יותר, הוא יבוא להעיר אותי, הייתי שוכבת במיטה, מתהפכת מצד לצד, מנסה להרגיע את הגוף ואת הדופק. את החששות וגם את ההתרגשות.

לא נעים לומר, אבל היה בזה משהו מחרמן.

בהתחלה, כש"חלוקת העבודה" הייתה ברורה: קודם אני "מפנקת" אותו, ואח"כ הוא יגע\ימשש\יכאיב\ישתמש בי,

הייתי מחכה שהתפקיד שלי יסתיים, פועלת לפי ההוראות שלו, לפעמים מתוך גועל עמוק (למצוץ לו. מלקקת ונאבקת בגועל וברצון להקיא.. פלא שהיום אני אוהבת לרדת כשאני אוהבת, ואפילו מצטיינת בזה), ורק מייחלת שהוא כבר יגע בי..

הציפיה הזו למגע. למגע מאוד מסויים, להתעסקות הזו שלו בי, גם אם היא כאבה ברוב הפעמים, ואת הכאב לא אהבתי, עוררה בי עוררות מינית שאז בכלל לא הייתי מודעת לה.הייתי צעירה מכדי להבין, אבל הייתי מאוננת בטירוף, בכל הזדמנות, על כל מה שנקרא בדרכי.

היום, כאישה בוגרת, כ"כ קשה לי להודות בזה שהתחרמנתי, שאיזה חלק ממני רצה בזה, לפחות בחלק מהזמן, ובעצם, אולי זה מה ששידרתי לו-שאני רוצה בזה, בדיוק כמוהו?

מאוחר יותר השתנו כללי המשחק. אבל בכל אחד מהשלבים ובמהלך כל השנים אני הייתי רק אביזר.