ובעצם, בוחרת בכל רגע מחדש. גם אם נפלתי, אני אקום.
ההיא, שקפצה לה אל מותה בסופ"ש האחרון, עירבלה לי קצת. הכל עוד חשוף ורגיש, והידיעה שהיא העזה (למרות שלא הייתה בנינו הכרות אישית), גרמה לי לרגע אחד לקנא באומץ, שלי לא היה. אני רק תיכננתי. בדקתי כבר איך ניתן לטפס על הגשר ההוא, שם ליד בית החולים, מישהו כבר קפץ ממנו פעם, ישר תחת גלגלי משאית. (מידי פעם כשאני עוברת על הגשר הזה, אני נזכרת בתיכנונים ובחושך שהייתי בו.)
היום, כששאלת אם אני מצטערת על הבחירות שלי אז, עניתי לך שלא. החלטתי לחיות.
בחרתי בחיים, ואני בוחרת, בעזרת התזכורות שלך, לחיות אותם טוב! איך אמרת לי היום? אני רוצה שתחגגי את החיים שלך!
אז נכון, זו לא עייפות החומר, זה היאוש. זו התקיעות הזו, ותחושת הלבד.. אבל אני לא אתן לזה לרסק אותי. אין מצב שאני מרימה ידים בשלב הזה! לא הפעם.זה קרה לי כל כך הרבה פעמים בעבר, אני לא אתן לטעיות שלי לחזור שוב ושוב.
אני חוזרת למקום, מרכינה ראש, נושמת עמוק, גם את הגעגוע..
כן מאסטר. אני שלך. ואני אעשה בדיוק מה שאתה מבקש ממני.
כמו תמיד,
אוהבת.
