לילות שלמים לא הייתי מצליחה להירדם..
כשהוא היה "מתאם" איתי, לוחש לי שהלילה, מאוחר יותר, הוא יבוא להעיר אותי, הייתי שוכבת במיטה, מתהפכת מצד לצד, מנסה להרגיע את הגוף ואת הדופק. את החששות וגם את ההתרגשות.
לא נעים לומר, אבל היה בזה משהו מחרמן.
בהתחלה, כש"חלוקת העבודה" הייתה ברורה: קודם אני "מפנקת" אותו, ואח"כ הוא יגע\ימשש\יכאיב\ישתמש בי,
הייתי מחכה שהתפקיד שלי יסתיים, פועלת לפי ההוראות שלו, לפעמים מתוך גועל עמוק (למצוץ לו. מלקקת ונאבקת בגועל וברצון להקיא.. פלא שהיום אני אוהבת לרדת כשאני אוהבת, ואפילו מצטיינת בזה), ורק מייחלת שהוא כבר יגע בי..
הציפיה הזו למגע. למגע מאוד מסויים, להתעסקות הזו שלו בי, גם אם היא כאבה ברוב הפעמים, ואת הכאב לא אהבתי, עוררה בי עוררות מינית שאז בכלל לא הייתי מודעת לה.הייתי צעירה מכדי להבין, אבל הייתי מאוננת בטירוף, בכל הזדמנות, על כל מה שנקרא בדרכי.
היום, כאישה בוגרת, כ"כ קשה לי להודות בזה שהתחרמנתי, שאיזה חלק ממני רצה בזה, לפחות בחלק מהזמן, ובעצם, אולי זה מה ששידרתי לו-שאני רוצה בזה, בדיוק כמוהו?
מאוחר יותר השתנו כללי המשחק. אבל בכל אחד מהשלבים ובמהלך כל השנים אני הייתי רק אביזר.