בוחרת בטוב

הזכרונות הראשונים שלי, של גיל ארבע +-,"הסוד הזה", מופיע כבר שם. אח"כ הוא מלווה אותי בכל תחנה בחיים.

ההתנגנבות הזו שלו לחדר שחלקתי עם אחותי, כשהוא מעיר אותי בדממה, שאצטרף אליו למיטה שלו, לחדר שהוא חלק עם האח הצעיר יותר. הפחד והחשש שהוא או מישהו אחר יתעורר.

נדמה לי שלפני שהוא היה הולך לישון הוא היה אוסף לו כלי משחית, בהם הוא היה מבקש ממני להשתמש עליו, ואח"כ הוא היה משתמש בהם עלי, מכאיב לי.

זה בכלל התחיל כמשחק של ילדים. משהו כמו "חולה ורופא", "את תראי לי ואני אראה לך".

רק שאצלנו זה לא נעצר שם. לא נשאר ברמת "משחק", וגם לא חלף כשכבר ממש לא היינו "ילדים".

הסוד הזה שלא מדברים עליו בכלל, פשוט עושים. או בשלבים המאוחרים יותר: "מתאמים", אני אבוא להעיר אותך מתי שהוא בלילה, כשכולם ישנו. לא היה צריך לדבר מעבר לזה. מעולם לא התקיימה בנינו שיחה אם אני רוצה בזה, או אם אני נהנת.

מה שהתחיל בכמה הצלפות חגורה על תחת שהוסר ממנו תחתון ובמקומו נעטפתי בכל בד מזדמן כמו סדין או מפת שולחן או מגבת, כשאני שוכבת על הבטן.. הלך והתפתח והשתכלל עם השנים והגיל שעלה.

אחרי יום ארוך. מאוד מאוד ארוך. מלא בעשיה,בעמידה ביעדים אישיים שהצבתי לעצמי (ללא קשר ליעדי החברה לשנת 2013), מלא במחמאות ותשבוחות: "הרכש הטוב שלנו".. "דוחות כמו שאת מציגה מידי שבוע, לא נראו בסניף כבר שנים, וכרגע הדוח שלי הוא הכי טוב בחטיבה!"

זה בהחלט מרגש, מעודד ומעניק לי ביטחון שלא היה לי כשהתחלתי לעבוד בחברה.

לצד המחמאות האלו נוספו המחמאות על המראה שלי,דבר שהפך להיות שיגרתי, על גבול הטרדה מינית בעבודה..

אבל את המחמאה הכי חשובה, היחידה בעצם שמשמעותית עבורי, קיבלתי בערב, כשכבר הייתי די "מרוטה" מהיום המרתוני הזה:"את יפה וסקסית.ממש ברמת הכוסית". אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים שאמרת לי שאני יפה.. ועם התוספת הזו של "אני לא צריך להגיד לך, אבל אני בכל זאת אומר.."(ואת מה שבכל זאת אמרת אני מעדיפה לשמור לעצמי..), אין לך מושג כמה מנחמת ומרגשת האמירה הזו, בתוך כל המציאות הלא פשוטה הזו.. 

"את יכולה להגיד לכולם שהמאסטר שלך אוהב את איך שאת עובדת ומתנהלת".. אני לא צריכה יותר מזה.

ועדיין, העבודה שלי היא להדוף, לסלק, לשרש, את התחושה הנוראית הזו של להרגיש מיותרת בעולם הזה.

כשדיברנו השבוע ואתה אמרת שאתה לא מבין למה דברים מזיזים אותי כ"כ בקלות מהמקום שלי, מטלטלים אותי ככה (כולה כסף... ) התחלתי לבכות, וזה הדבר הראשון שנשפך ממני "אני מפחדת להרגיש שוב שאני מיותרת בעולם".. בעבור כ"כ הרבה אנשים מסביב אני מאוד משמעותית וחיובית.. ועדיין, הדפוסים הישנים שלי, אלו מפעם מרימים ראש כל הזמן, מנסים לשמר את עצמם בתוכי.

אני לא מחפשת את מי להאשים, אתה בטח יודע.. אבל אני יודעת שהרגשת המיותרות הזו הוטבעה בי מגיל מאוד צעיר, אז כשאמא שלי לא ראתה אותי כילדה ועמדה על שלה שאוכל. הכל. גם מחיר ישיבה של צהריים שלמים ליד צלחת אוכל שכבר איבד מצורתו, יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום...

או אז, כשכ"כ הייתי צריכה שהם יראו שאני במצוקה, שעובר עלי משהו.. זה השריש עמוק בתוכי את ההבנה וההרגשה שאני מיותרת כאן.

כשאני ניגשת למשימה הזו של לכתוב לך כאן, נעלמות לי המילים. אני לא יודעת איך ואיפה להתחיל.

בזיכרון הראשון שלי משם? (מהו בכלל?)

בידיעה שבשבת הוא חוגג יומולדת? זה שאמא שלי טורחת לעדכן אותי ומצפה שאהיה נחמדה פעם אחת לשם שינוי, ומספרת לי איך אישתו פינקה אותו לכבוד יום ההולדת שלו? כשאני מתמלאת שוב בשנאה-כעס-קינאה בחיים הנורמלים שהם בנו לעצמם אחרי שהוא דפק את שלי?

מגבלות החברה והסביבה לא מאפשרות לי לומר בקול רם:"אני ** ועברתי התעללות. ממושכת. בתוך המשפחה."

והייתה בי איזו שהיא ציפייה של ילדה קטנה שאולי זה לפחות ירגום לו לראות גם אותי, מעבר לאסופת איברי גוף, אבל הוא לא ראה אותי בכלל רק את הכוס (מילה נוראית בהקשר של ילדה קטנה) וציצים שטרם צמחו, וחידד לי את ההרגשה של את מיותרת בעולם. את כלום. את לא שווה. את סתם. כי ביום יום, אני הייתי המטרה להצקות ולהקנטות שכילדה לא הצלחתי להבין, אם הוא נוגע בי ומתעניין בי, אז למה אח"כ הוא מעליב כ"כ? איפה תחושת השותפים לסוד? לסוד הנוראי הזה ששמרתי בפנים כל כך הרבה שנים עד שהחלטתי שזהו, אני לא יכולה ולא רוצה יותר!

"כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי"..

זהו ציטוט ממסכת סנהדרין. (מסכת סנהדרין פרק ד, משנה ה)

את האימרה הזו שמעתי ממך כבר מס' פעמים.

והערב, יצאתי  ממך עם מס' הוראות ברורות.

*תודה לך שאתה נושם. התפקיד שלי בבוקר, זה להתמקד בזה שאתה נושם, ולשלוח לך מכאן אויר. (כשאני חושבת על התאונה הקטלנית מאתמול, אני נרעדת. זה יכול גם להיגמר אחרת. וברגע העיניים שלי מלאות דמעות.)

ראית אותי הערב, נוזלת, מתרככת, מול העיניים שלך, תחת הידיים שממקמות אותי חזרה למקום שלי..

הלכתי עם עצמי רחוק מידיי. הייתי צריכה משיכה בחבל שתופס אותי, להזכיר לי להתקרב.

*הטווסים, אלו האהובים עליך, מסתובבים כאן כל הזמן ומשמיעים קולם. הם משמיעים לי אותך. הם תזכורת נפלאה ממאסטר.

*הבוגנוויליה היפה שמקיפה אותי כאן, וזו שמחכה לי כל בוקר בדרך לעבודה, מראה לי איך להתעקש, להמשיך לצמוח, ולמרות הכל להישאר יפה. "גם הבוגנוויליות הן שותפות שלי", אני אחכה שתספר לי יותר.

כמו שתמיד אמרת לי, כל היקום עומד הכן לתת לך מטובו ומיופו, רק תפתחי, רק תקבלי.

תודה מאסטר, על זה שאתה כאן, נושם. מחייך. ממלא כ"כ. תודה על היד הזו שמעמידה אותי במקום בלי להרפות, גם כשאני עפה לי למקומות רחוקים מידי

מרגיש לי שאני מאבדת את זה...

התחלתי קורס שרבים וטובים רצו להתקבל אליו, ואני? ממני ביקשו להגיש מועמדות, למרות שאני לא עומדת בכל הקריטריונים, והתקבלתי.

הוסיפו לי תפקיד חדש בעבודה, שזה בתרגום חופשי:אנחנו סומכים עליך. מעריכים אותך ואת היכולות שלך, בטוחים שתצליחי.

ואני מעלה את זה כאן, לא כדי להשתחצן, ממש לא. אולי דרך זה, אני אפנים סוף סוף שאני באמת שווה!!

שאני באמת יכולה!

ראבק.

ואני תקועה לי בנקודה אחת שמרגישה לי מוחמצת, ונשרף לי מבפנים.

:(

פעם, מזמן, הוא אמר לי תגיעי ל65 קילו ואז אני אראה אם בא לי בכלל זיין אותך.

זה היה כשהבטן שלי הייתה ענקית, והוא היה תופס אותה חזק ואומר לי "את כל הלביבה הזו את צריכה להוריד"..

הלביבה מתקטנת לה לאיטה, אני כבר שוקלת 64 קילו שזה אומר שירדתי המוןןןןןןן במשקל.

סתם זה מה שרץ לי בראש בזמן השקילה השבועית, אחרי השמחה על הירידה הנוספת במשקל.

(:

עדיין מתאוששת ומעכלת את הצעידה מאתמול..

שעה של צעידה זה לא משהו מיוחד בשבילי.זה אפילו יכול להיות כייף. וכשהתחלתי לרדת במדרגות עוד שמעתי אותך אומר "תהני מהדרך".אם לא הייתי מכירה אותך טוב כל כך הייתי יכולה לחשוב שאתה לועג לי.

רק שהצעידה אתמול בלילה, בחושך, לבד, מהגבעה אל הצומת, הייתה חתיכת שיעור בעבורי.

ההבנה שאני חייבת לעמוד מאחורי המילים שלי, הידיעה ש"לא משחקים שברו את הכלים" היא דפוס ישן ששווה לשים לב שהוא דפוס, ולא להתמיד בו. זה רק מזיק לי.

הרבה יותר פשוט היה להניח את הכל בצד, ולומר, מאסטר, קשה לי. אני צריכה עזרה.

לא לנסות לשחק אותה גיבורה וקשוחה ולחסום. לא לתת לו לחדור פנימה. לא לאפשר לו לעזור כי"אני לא רוצה שיעשו לי טובה".. (הלו, תתעוררי!! זה מאסטר)

זה לא היה פשוט לצאת ממך, במצב שהייתי בו, אל החושך. אני יודעת שאתה יודע איך שלחת אותי.

אני יודעת שסמכת עלי שאסתדר. וברור שהסתדרתי. לא היה לי ספק שאצליח. זה בהחלט קטן עלי..

עכשיו, אחרי הפסקה קצרה, אני חוזרת שוב אל השביל הסלול, אל הדרך המוארת שאתה מתווה לי.

לחיות בשימת לב.

אמרת לי שהיכן שיש נקודת אור אחת, יש עוד הרבה מסביב, רק צריך לפקוח את העיניים והלב, כדי לאפשר לאור לחדור. לכן אני רוצה להישאר בסביבת מקור האור.. (:

בשונה מההרגשה שהייתה לי אתמול כשנישקתי את כף היד המושטת ואמרתי "תודה מאסטר".. הייתי שם אפופה, כעוסה, נעלבת, מותשת, עם כאב ראש..

מכאן אני מרכינה ראש ואומרת בצלילות והכנעה "תודה מאסטר".

הדרך הזו שבד"כ אורכת שעה מהרגע שיוצאים מהבית שלך על האופנוע עד לרגע שאני חזרה בבית שלי, ארכה לי הלילה שעתיים בדיוק!

כמה תובנות מהדרך הזו.

*הכעס באמת מכשיל אותי.

*קטן עלי. הכל. הכל אני יכולה!

*אם דרך אחת מורכבת\קשה\מסובכת\מסוכנת, שווה להתאמץ למצוא דרך נוספת.

אני לא יודעת מה באמת היה שם, חוץ מצעקת הצילו..

המועקה הזו שנשארה בי, הטעם הרע בפה..שמורכב גם מהמחשבה שאני סתם "דמה", שאני משחקת בכאילו ובטוחה שאני הכי אמיתית שיש..

הדמעות שזלגו שם, הם רק קצה האוקיינוס. חלקן המשיכו לזלוג בחשכת האוטובוס.

אני יודעת מה אתה רוצה ממני. אני רוצה להצליח לרדת שם שוב, הכי נמוך הכי נקי שיש.

ככה אני רוצה את החיים שלי, בשלמות ומלאות, תחתיך, עם הרבה שקט פנימי ושמחה.

אני שלך, מאסטר, גם אם היום הייתי במוד נלחם, מתנגד. אני לא נלחמת בך, אף פעם. זה הפחדים שלי שמציפים, זה הדפוסים המחורבנים של ההרס העצמי, של המחשבה העקומה שעדיף לחרב בעצמי מאשר להיות מופתעת..

מתוך גל המחשבות שמציף אותי בכאב, בהרבה כאב ועצב, אני תוהה, האם ילד ואז נער שמתעסק עם ילדות ואז נערות, נחשב לפדופיל?

לא מצליחה לתמלל את ההרגשות למשהו כתוב בצורה מסודרת או ברורה או גם וגם.

הבן אדם הזה שאמור להיות בוגר ואחראי ושקול, מתגלה כל פעם מחדש כטמבל גמור ומה שהכי מפליא אותי שבכל פעם מחדש, זה עדיין מצליח לעצבן אותי כ"כ!

פאק.

עכשיו מה שנשאר זה לנשום עמוק, להתגבר על האכזבה מכך שטימטום של מישהו שכבר לא באמת קשור אלי, הורס לי תוכניות, ללא תקנה, ולדאוג שהילד שלי לא יפגע מכך.