עדיין מתאוששת ומעכלת את הצעידה מאתמול..
שעה של צעידה זה לא משהו מיוחד בשבילי.זה אפילו יכול להיות כייף. וכשהתחלתי לרדת במדרגות עוד שמעתי אותך אומר "תהני מהדרך".אם לא הייתי מכירה אותך טוב כל כך הייתי יכולה לחשוב שאתה לועג לי.
רק שהצעידה אתמול בלילה, בחושך, לבד, מהגבעה אל הצומת, הייתה חתיכת שיעור בעבורי.
ההבנה שאני חייבת לעמוד מאחורי המילים שלי, הידיעה ש"לא משחקים שברו את הכלים" היא דפוס ישן ששווה לשים לב שהוא דפוס, ולא להתמיד בו. זה רק מזיק לי.
הרבה יותר פשוט היה להניח את הכל בצד, ולומר, מאסטר, קשה לי. אני צריכה עזרה.
לא לנסות לשחק אותה גיבורה וקשוחה ולחסום. לא לתת לו לחדור פנימה. לא לאפשר לו לעזור כי"אני לא רוצה שיעשו לי טובה".. (הלו, תתעוררי!! זה מאסטר)
זה לא היה פשוט לצאת ממך, במצב שהייתי בו, אל החושך. אני יודעת שאתה יודע איך שלחת אותי.
אני יודעת שסמכת עלי שאסתדר. וברור שהסתדרתי. לא היה לי ספק שאצליח. זה בהחלט קטן עלי..
עכשיו, אחרי הפסקה קצרה, אני חוזרת שוב אל השביל הסלול, אל הדרך המוארת שאתה מתווה לי.
לחיות בשימת לב.
אמרת לי שהיכן שיש נקודת אור אחת, יש עוד הרבה מסביב, רק צריך לפקוח את העיניים והלב, כדי לאפשר לאור לחדור. לכן אני רוצה להישאר בסביבת מקור האור.. (:
בשונה מההרגשה שהייתה לי אתמול כשנישקתי את כף היד המושטת ואמרתי "תודה מאסטר".. הייתי שם אפופה, כעוסה, נעלבת, מותשת, עם כאב ראש..
מכאן אני מרכינה ראש ואומרת בצלילות והכנעה "תודה מאסטר".
