הדרך הזו שבד"כ אורכת שעה מהרגע שיוצאים מהבית שלך על האופנוע עד לרגע שאני חזרה בבית שלי, ארכה לי הלילה שעתיים בדיוק!
כמה תובנות מהדרך הזו.
*הכעס באמת מכשיל אותי.
*קטן עלי. הכל. הכל אני יכולה!
*אם דרך אחת מורכבת\קשה\מסובכת\מסוכנת, שווה להתאמץ למצוא דרך נוספת.
אני לא יודעת מה באמת היה שם, חוץ מצעקת הצילו..
המועקה הזו שנשארה בי, הטעם הרע בפה..שמורכב גם מהמחשבה שאני סתם "דמה", שאני משחקת בכאילו ובטוחה שאני הכי אמיתית שיש..
הדמעות שזלגו שם, הם רק קצה האוקיינוס. חלקן המשיכו לזלוג בחשכת האוטובוס.
אני יודעת מה אתה רוצה ממני. אני רוצה להצליח לרדת שם שוב, הכי נמוך הכי נקי שיש.
ככה אני רוצה את החיים שלי, בשלמות ומלאות, תחתיך, עם הרבה שקט פנימי ושמחה.
אני שלך, מאסטר, גם אם היום הייתי במוד נלחם, מתנגד. אני לא נלחמת בך, אף פעם. זה הפחדים שלי שמציפים, זה הדפוסים המחורבנים של ההרס העצמי, של המחשבה העקומה שעדיף לחרב בעצמי מאשר להיות מופתעת..