בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בוחרת בטוב

"ראה נתתי לפניך..את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים.." (דברים,ל')
לפני 12 שנים. 30 בספטמבר 2012 בשעה 0:30

עוגת גבינה פירורים נחה לה במקרר. כזו שאתה אוהב, וכזו שאני אוהבת להכין לך.

היא נעשתה באהבה, אם כי היא לא מיועדת לך.. עצמתי עיניים ודמיינתי שאני אופה אותה עבורך.

מחר חג והמוןןןןןןןן אנשים, חלקם אהובים עלי, חלקם פחות, ויש כאלו שבכלל לא.

אני אצטרך לזכור לנשום עמוק ולזקוף את הכתפיים.. גם אם מרגיש לי לבד שם מול כולם.

האיש הקטן שלי אמר לי בשישי, שהוא מעדיף להיות בחג עם אבא, אז למרות הרצון שלי וכל התוכניות, אמרתי לו שאני שמחה איתו במה שהוא בוחר. כך שבנוסף להכל, גם הוא לא איתי.

אתה תמיד אומר לי שמי שאוהב את עצמו, אף פעם לא לבד.. אני עדיין צועדת למקום הזה, ובלי להתאמץ אני יכולה לשמוע אותך אומר לי "תזיזי את התחת שלך ותעשי!"

ותיכף מתחיל הקורס הזה, ולי מתחיל לנקר בפנים, מה בכלל אני הולכת לעשות שם? האם זה הפחד הזה וחוסר האמון גורמים לי לרצות להרים ידים? שגורמים לי להרגיש לא שייכת ופחות מוכשרת מכולם?

למה אני לא מצליחה לראות את מה שהרבה מאוד אנשים מסביב רואים בי?

 

 

לפני 12 שנים. 23 בספטמבר 2012 בשעה 21:08

זמן של סליחות, זו התקופה הזו, שכל סטטוס בפייסבוק מתחיל ונגמר בסליחות לעצמנו ולסביבה.

ערב יום כיפור, זמן שכזה..

וכל פוסט כזה מנער אותי עוד קצת. מזכיר לי כמה אני רחוקה מלסלוח, וזה מלחיץ אותי, למרות ששום דבר טוב לא צומח מהלחץ הזה, אבל יותר מידי רגשות מעורבים שם. אני אמנם לא מצליחה לעדיין להביא את עצמי לסלוח. ומצד שני, הרי לא הייתי רוצה לדעת שמשהו רע קרה לו, בגלל שאני "מקפידה" עליו במשך כ"כ הרבה שנים.

מורכב.

קשה לי לחשוב על לסלוח למי שבכלל לא חושב שאולי הוא צריך לבקש סליחה ולהתנצל, ובטח לא חושב מעבר לזה.

הדבר היחיד שמרגיע אותי קצת זו הידיעה שאני בדרך לשם, אולי יום אחד אוכל לסלוח, גם אם לא לקבל או להבין. אולי אוכל לראות שלמרות שאלו דברים נוראיים שנעשו לי, הם נעשו ממקום אומלל וסובל (ותו"כ שאני כותבת את המילים האלו אני מרגישה את ההתנגדות הזו שנבנת בתוכי, מה בדיוק היה אומלל לו?)

לפני 12 שנים. 11 בספטמבר 2012 בשעה 17:57

שוב אני משננת לי, בעקבות התזכורת של מאסטר, שאין לי שום רשות להרגיש עלובה.

לא תמיד פשוט לי..והמחזור המעיק הזה לא מוסיף לשקט שלי.

בכלל, מהבוקר הייתי די חסרת סבלנות.

גם אחרי השיחה איתך, כשעוד נאבקתי בלהתמקד במה שעלי לעשות, ולשמור את הדמעות שחנקו אותי וזלגו ממני תו"כ השיחה, לאחר כך, לשקט של המיטה, הייתי חסרת סבלנות וקצרה.

הדמעות, מעניין אם אצליח לתזמן אותן בלילה..

איתך, רק מלשמוע אותך, אני נוזלת. זה רק מזכיר לי כמה אני עומס של דמעות יש בתוכי. זה רק מחכה לפרוץ החוצה, ואתך זה פשוט קורה, בלי לתכנן. בדיוק כמו בקפה באמצע הקניון ביום שישי האחרון.. אני יודעת שסיפקנו הצגה טובה לכמה מאלו שישבו שם..(:

 

---

בקריאה שניה של הפוסט הזה, הוא לא מסוגנן מי יודע מה, אבל למי אכפת.

וכן, זו אני שקיבלתי "מצטיינת" בתחביר והבעה.. כנראה שעבר לי.

(-:

לפני 12 שנים. 2 בספטמבר 2012 בשעה 18:40

אז אני לומדת להתעקש עלי. ולשים לב לטוב ולא לפחד מהפחדים שלי ומהפינות החשוכות.

אבל יש דברים שלעולם יבעטו אותי לפינה. ברגע. )-:

פאק... כואב לי הראש.

 

לפני 12 שנים. 2 בספטמבר 2012 בשעה 15:12

אתה כל הזמן חוזר ואומר לי לא לוותר כ"כ מהר. שלא אוותר עלי מהר כ"כ.

אני הולכת להתעקש. אני פה בשבילי. לומדת לאוהב, בכוחות עצמי את הילדה הקטנה הזו שמסתתרת עמוק עמוק בפנים בלי שאף אחד רואה אותה, להוציא אותך, שם אני מרשה לה להיחשף..אצלך בטוח לה.

אצלך זה בסדר.

בלי לשקוע ברחמים, רק אהבה. טהורה וחדשה, כמו שמעולם לא ידעתי לאהוב, בטח לא את עצמי.

הייתי בדרך למיטה, לאונן את עצמי, נראה לי קצת לברוח. אבל אז אתה סימסת.. והשיחה איתך מיקמה אותי במקום שנכון לי. לשים לב לשחרר את הכיווץ הזה שמקשה על הנשימה. הכל בסדר!

לא לנסות להתקדם כמה צעדים בבת אחת. כל פעם רק צעד אחד,גם אם קטן.. זה אחד הדברים הראשונים שלמדתי איתך.

לפני 12 שנים. 30 באוגוסט 2012 בשעה 15:41

אני צריכה את התזכורות האלו, אחרת אני מתבלבלת.

לא קל עכשיו, זה נכון. אבל אני לגמרי לא לבד.

הכל בסדר.

לשים לב שהשימוש בציניות בא מתוך הכאב. לשים לב, ולא לאפשר לעצמי לשקוע שם.

הרמת ידיים מתוך ויתור לעצמי ועל עצמי והתנהלות ב"לא בא לי", לא נמצאת בלקסקון ההגדרות שלנו. פשוט לא!

ואם מאסטר שלי מפנה לי את הזמן ומשמר לי את המקום שלי מהסיבה הפשוטה שהוא חושב שמגיע לי ואני ראויה.אז מי אני שאחשוב אחרת??

כמה אצילות וגדלות ואנושיות יכולים להתרכז באדם אחד?

זה למה אני אוהבת כ"כ!

זה למה אני נמצאת, גם במקום הזה, שקשה לי בו, בלי שום שאלות או היסוס!

בוחרת! בכל רגע מחדש, מתוך רצון אמיתי וענק להיות בדיוק שם,לרגליך, בפינה של השטיח. עטופה ושמורה.

לפני 12 שנים. 29 באוגוסט 2012 בשעה 13:45

ביום שישי,ממש לפני שבת, כתבתי פוסט מלא ברגש ואהבה. ואז נתקע לי המחשב ולא הצלחתי לפרסם.

 

חזרתי ממך ב"היי" הלב שלי מלא עד גדותיו והרגליים קלות..

 

מדהים איך היקום, זה שעומד מוכן להעניק לנו מכל הטוב אם רק נרצה, מצליח להפתיע לפעמים, בעוצמה כזו שזה כואב.

 

לא תמיד הכאב הזה שאנחנו אוהבים.

 

נתפשתי בלתי מוכנה בעליל, לכן לוקח לי זמן לעבד ולהבין שהאדמה לא באמת נשמטת מתחת לרגליי, שהכל בסדר,

 

גם אם דברים נראים אחרת כרגע.

 

הדפוסים שלי מפעם, וחוויות העבר שלי לא מקלים עלי לשחרר ולקבל, באהבה.

 

אבל אני יודעת שאתה כאן, שהרצועה שמחברת אותי אליך לא מתארכת, לא נחלשת. אתה כאן ואני שייכת, בדיוק כמו קודם. ואפילו עמוק יותר.

 

הידיעה שלשנינו ברור מה תהיה התשובה שלי לשאלה שלך, האם אני מוכנה לוותר בשביל האושר שלך, בשביל הצמיחה והגדילה האישית שלך, הידיעה שה"כן מאסטר" שלי בא ממקום שלם, מתחתית הבטן, מזכירה לי מהי שליטה אמיתית.

 

אני בוחרת כל פעם מחדש, לשים את עצמי בידיים שלך, בטוב ובקשה.

 

עכשיו קצת קשה, ואתה כהרגלך, לא מרפד לי את הקושי, אבל מלווה בהמון סבלנות.

 

בדיוק כמו שהגמירות שלי, והכעסים והפחדים שלי שייכים לך, בדיוק מאותו מקום, גם ההמנעות, גם זה שייך לך. גם את זה אני נותנת ומוותרת מתוך כניעות מלאה, עם ראש מורכן ועם אהבה ענקית, לאיש הזה שעוזר לי לצמוח ולגדול ומתעקש שאראה שאני מלכת העולם.

 

------------------------

 

 

 

 

לפני 12 שנים. 20 באוגוסט 2012 בשעה 13:04

חמש בבוקר. חשוך עדיין וקריר. כלומר נעים.

אחרי יותר מידי זמן ויותר מידי אילוצים ותרוצים, יצאתי שוב לצעוד בבוקר.

רק שם, באויר הצלול והנקי, הבנתי כמה חסרו לי הצעידות בבוקר, כמה אנרגיות זה נותן לי.

בשעה הזו שאין איש מלבדי בחוץ, חוץ מההוא שהפתיע הבוקר, התבונן בי ושאל אם אני צועדת מסיבות בריאותיות..

אבל שם, באויר המשכר, כל כך קל לי למצוא "חדשים וטובים" ולראות כמה טוב יש מסביבי.

איזו דרך מעולההה לפתוח את הבוקר!!

אה, ואני ממש אבל ממש אוהבת בוגנווליות. בכל הצבעים.

גיליתי הבוקר שיח בוגנוויליה שורד, מזדקף לו בירוק וורוד מתוך איזה שריפה ששרפה מסביב הכל, וזה הזכיר לי אותי.

לפני 12 שנים. 19 באוגוסט 2012 בשעה 18:41

כבר אי אפשר להתעלם או להדחיק, גם אין צורך. זה רק הפחד הזה מהחולשה גרם לי לנסות לשכנע את עצמי שאני סתם מדמיינת. אבל אני לא. הטרידו אותי מינית. בעבודה. בכאילו חביבות ובכאילו סחבקיות. בכאילו.

זה כבר כמה שבועות שמרגיש לא לא נח ולא נעים, אבל ניסיתי להתעלם. רק שלהתעלם זה לא הדבר החכם והנכון לעשות. כי אם לא מטפלים בזה אז הכל עלול להחמיר. יש אנשים שלא מסוגלים לקרוא שפת גוף או מסרים שמעבר למילים. ואני, בגלל יחסי עבודה מצאתי שלא נעים לי לומר לו לאיש הקטן והחרמן הזה:שמע, אבל לא נעים לי. תרפה, תתרחק. אל תיגע. היום כשהוא הופיע פתאום בבנק, בזמן שאני מטפלת בענייני המשרד והפתיע אותי מאחור במין חיבוק כזה ופשוט נמרח עלי, זו הייתה חדירה למרחב הפרטי שלי.

אנחנו לא ידידים, בקושי מכירים מהעבודה, והשילוב של האמירות שלו והמבט הטורף שבעיניים והנגיעות הכאילו אקראיות שלו, הביאו אותי לקצה. אבל שם אני מתכווצת ונאלמת.

מזל שיש מי שמזכיר לי שאני לא ברשות עצמי, וגם הגוף שלי שייך למאסטר. ומאסטר לא מרשה לאף אחד! לגעת בלי אישור מפורש ממנו. וכשמאסטר לא בסביבה, תפקידי לשמור על הרכוש שלו.

זה אולי נשמע אידיוטי, אבל למי אכפת.

מה ששם אותי במקום הנמוך והחלש, לא היה עצם ההטרדה. אלא זה ששוב, כמו אז, אני לא מסוגלת לומר די!

כאב הראש הזה ליווה אותי גם הביתה, נכנסתי למיטה עם רצון להתחפר ולא לקום למרות שהיו לי תוכניות לצהריים.. נהיה לי חושך. ומאסטר הזכיר לי שוב, שאני לא באמת חלשה, זה רק נדמה לי. אני הרי יודעת שאני חזקה, אבל היה קשה לרגע.

***** ביום שישי כששאלת אותי אם אני חזקה, ועניתי שכן, אמרתי לך שהידיעה הזו וההכרה בכח וביכולות שלי, הן חדשות וטריות ועדיין לא לגמרי מבוססות אצלי, ויש אנשים או סיטואציות שבקלות משכיחים ממני את הידיעה שאני חזקה!

 

עכשיו רק נשאר לי לקבל עדכון מהמנהל הישיר שלו, שבהוראתו הברורה של מאסטר, שמע ממני הכי ברור שאפשר על העובד שלו.

 

 

 

 

 

 

לפני 12 שנים. 17 באוגוסט 2012 בשעה 13:55

היא תיכף כאן...

ואני הולכת להתקדש ולהיטהר ולהכניס אותה אלי עמוק בפנים.

זוכרת את ההוראה של מאסטר, את המשימה לשבת המורכבת הזו. אני אגיע לשם ואזכור כל רגע שמאסטר שם מאחורי. כשאני שם כדי להכיר לו וללמד לו ולהסביר לו הכל על השבת שלי.

תוך כדי שאני שמה לב וזוכרת לא ללבוש את החליפה הישנה ההיא המאובקת, זו שגורמת לי להרגיש קטנה ומסכנה וחלשה. כי אני ממש לא! אני בוחרת שלא לתת לאף אחד ולשום דבר לפגוע בי ולהקטין אותי.

אני מעל כל הקטנוניות הזו.. אני מרחפת לי מלמעלה, עם היד הזו של מאסטר שאוחזת בעורף שלי חזק כ"כ.

יש לי אהבה ענקית, אני מזכירה לעצמי כמה ברת מזל אני וכמה כייף זה, נכנסת לתוך בועת ההגנה שלי, נושמת עמוק ומותחת ומיישרת את עמוד השדרה.

זו דרך מעניינת להעביר את השבת הזו, מאסטר גם הראה לי שהיא יכולה להיות משעשעת.

אוחחחחח, כמה שאני אוהבת, אותו.

כשכל זה יגמר אני אמצא לי זמן לבוא להתאמן.. לא רוצה לאבד את התואר.

יש מצב שבאולימפיאדה הבאה תהיה גם תחרות המוצצת הטובה בעולם? אני אשמח להתאמן. (-:

שבת שלום לכם..

(וכבר מרגיש לי נעים ורגוע יותר, והשמש אפילו מאירה!)