בוחרת בטוב

 ההארה הזו באה ככה פתאום.

קראתי השבת איזו שהיא כתבה שעזרה לי לשים לב לכך שמעבר לזה שאני ברת מזל ויש מישהו ששומר עלי צמוד מלמעלה, התברכתי גם בכוחות וחוזק! יכלתי ליפול שם ולהתרסק לרסיסים שאיש לא היה יכול לאסוף ולחבר שוב, לעולם. יכלתי גם שלא. התת מודע שלי, החוסן הנפשי, שלא באמת ידעתי שקיים בי, לא נתנו לי ליפול. הידיעה הכל כך ברורה הזו, שאם אני אפול לא יהיה שם אף אחד להרים אותי, גרמה לי להחזיק חזק חזק ולשרוד.

הדבר הראשון שעבר לי בראש הבוקר כשקראתי את הכתבה הזו היה ההבנה וההרגשה שאני פנתרה!

פעם ראשונה שאני באמת באמת מאמינה בזה. מאסטר אומר לי כבר שנים שאני חזקה, שיש לי כוחות. והייתי חוזרת על זה לעצמי כמו מנטרה, אבל לא באמת הצלחתי להרגיש.

דרך נהדרת לפתוח איתה שבוע מיוחד ומרגש כ"כ..

אני מתארת לעצמי שיהיו עוד רגעים לא פשוטים, והיה בי רצון חזק מאוד לשבת עם מאסטר הערב, הרגשתי שאני צריכה סטירה שלו או חיבוק, או גם וגם, כמו שמאסטר אמר. אבל זה לא הסתדר.

עכשיו עובדת על היכולת הזו ללכת למקום הקסום, הבטוח והשקט הזה שסטירה וחיבוק של מאסטר מביאים אותי אליו, גם אם אני לא נמצאת פיזית עם מאסטר.

אני נושמת עמוק בתקווה להרגיע. מצליח לי רק בערך. הבפנים שלי סוער.

עד לפני שעה, הלו"ז שלי לסופ"ש ולימים שיבואו אחריו היה מתוקתק ברמת השעה.

ואז התקשרה זו שאמונה על טיפוח הציפורניים והגבות שלי... האחת והיחידה, ולא מסתדר לה. יש מקרים שאין ברירה. אני מבינה. אבל נתקעת. הכל כבר מתואם, והתקלה הזו פשוט מלחיצה אותי. פתאום אני לא בטוחה שאספיק לתזז בין הכל להכל. פאק. אני לא אוהבת את הלחץ הזה.

הלכתי לתופרת לאסוף את השמלה. אמא שלי הצטרפה. מדידה אחרונה, ואני מתפשטת שם לידן בלי לחשוב פעמיים, הן שואלות אם אני לא מעדיפה לעבור למאחורי הוילון. אני כבר בחזיה ותחתון. ואז רק נשאר לי לקוות שאמא שלי לא שמה לב לכתמים הכחולים צהובים שנשארו מהנשיכות של יום חמישי שעבר, כשהייתי קשורה לי שם לצלב..(:

חשבתי שישארו עלי יותר סימנים, גם מראשון האחרון, שיהיה לי על מה להציץ כשאני מתקלחת ומתלבשת, אבל הכל כבר דוהה וכלום כבר לא כואב. דווקא ברגעים שקצת קשה לי, אני נוגעת איפה שכואב, להרגיש ולהתחבר למאסטר.

אני צריכה אותם לשבוע הבא, אבל הם לא ישרדו. ואני לא רואה שבלו"ז המבולגן יהיה איזה שהוא זמן לחדש אותם.

פתאום מתחוור לי שאני מפחדת להרגיש באמת, או לגמרי להרגיש.

אני מפחדת מעוצמת הרגשות, לא בטוחה שאוכל להכיל.

כל כך הרבה מתקפל בתוך האירוע הזה, שעל פניו הוא משמח. נקודה.

מעבר לפרידה והחששות מלהישאר כאן לבד, או כמו שמאסטר אמר לי "את מפחדת שהיא משאירה אותך לבד

בגן החיות הזה"... מעבר לזה, מתערבבים לי דברים שלי ישנים שעושים לי קווצ' בלב...

וזה שאני רגשנית כ"כ לא תורם פה בכלום, רק מכביד עלי יותר.

מפחדת. כאילו שאם ארגיש מידי זה יפרק אותי.

זה מרגיש הכי אמיתי שבעולם, שאני עלולה לטבוע בתוך כל הרגשות האלו.

עכשיו בדרך, היא לידי באוטו, בשקט, והראש שלי מתחיל לגלגל את האיחולים שאצרף למתנה שלהם ואני מוצאת את עצמי מחניקה בכי.

אני אוהבת אותה מאוד, רוצה בשבילה את הכי טוב שבעולם. החוויה הפרטית שלי לא תורמת הרבה למרות שעל פניו, אין שום דמיון בין מה שאני חוויתי, לאושר הפרטי שהיא בונה עכשיו.

אם זה היה אפשרי, הייתי עושה את הדרך חזרה, ללא קסדה, מניחה את הראש עליך. אבל עדיין מהדהדת לי בראש האמירה שלך בחמישי בלילה לפני הדרך הארוכה חזרה, שאני צריכה להיזהר לא להרדם.

אבל היד הזו שלך שנשלחה אלי אחורה,גרמה לי לדמוע קצת תחת הקסדה.

מאסטר שלי, תודה רבה לך על היותך. על זה שאתה אפשר לי להיות תחתך. על היותך משענת. על היכולת הזו שלך להכיל גם את הכאב והצער והעלבון שלי, באהבה ובסבלנות אין קץ.

עברתי חויה מטלטלת הערב, מבלי להתכונן אליה מראש. ככה זה איתך- זורמים.

אחר שהתחת שלי הצליח להתמסר לך אף הוא, אחרי יללות רבות שלי, ופחד מהכאב, נכנעתי. הזכרתי לעצמי שגם חור התחת שלי, גם אם יש בו שאריות חרא, בדיוק ככה הוא שייך למאסטר, ואפילו הצלחתי לגמור!

אח"כ קיבלתי הדגמה חיה וברורה של שיעור כח. מתוך החולשה והאין אונים, והדמעות וכאב הראש הזה שמפיל אותי, מאסטר הכריח אותי לקום ולהביט סביב, לשים לב ליקום שעומד הכן להעניק לי את כל הטוב שבעולם. למה?

פשוט כי מגיע לי!

אחרי השיחה אתמול, מה שזכרתי זה שיש לי משימה, לשמור על מה ששיך למאסטר. ושבכלל לא קיבלתי רשות להתרחק לי ככה.
מה שציירתי לעצמי בראש זו כלבה עם קולר ורצועה. והרצועה לא ארוכה בכלל, כך שאם אני רצה בלי שימת לב, בורחת לי מעצמי, יש לי רצועה שעוצרת אותי. לא מאפשרת להתרחק יותר.
אחרת אני עלולה להיחנק. זה מה שכמעט קרה לי אתמול, כשאיבדתי שליטה.
התזכורת הזו, איפסה אותי, החזירה אותי למקום המוגן שלי, שייכת, עטופה ואהובה בידיים של מאסטר, שמצליח להכיל גם את הכאב הזה, שחתך לי את הנשמה במשך שנים.
כמו בכל הזדמנות אני מודה שאני ברת מזל, שהייתה לי האפשרות לבחור בדרך החיים הזו שהופכת הכל לפשוט יותר. גם אם יש אנשים שבעיניהם אני סוטה חסרת כל הגיון (-:

הבוקר שלי התחיל נקי יותר. רגוע. היה לי יום מעולה בעבודה.
וגם עכשיו, אחרי שכיונים חדשים ורעיונות שלא עלו קודם מעולם נזרקו לחלל האויר, אני לא נותנת לעצמי להיבהל ולהיכנס שוב למערבולת הזו.גם אם הרעיון הזה מפחיד אותי. אני יודעת שמאסטר לא יציע שום דבר שיכול להרוס לי או אותי.
אני נושמת עמוק, מזכירה לעצמי שאני לא חלשה ולא מוותרת.
הכל בסדר. גם אם כואב שוב לרגע. באמת שעכשיו הכל בסדר.

מה שנשאר לי מהיום הזה הוא עצב אחד גדול.
רגע של חוסר שימת לב והחלקה במדרון שמו לפני מראה שבעצם, לא למדתי דבר.
או ליתר דיוק, שכשהגועל מכה לי בפנים ואני שוכחת איך לנשום, אני חוזרת להיות אותה נערה/אישה
עוקצנית, זועפת, מרירה ומאשימה, את כל העולם כמובן, אבל בעיקר את האנשים הקרובים לי, המשפחה שלי.
אני לא חוזרת למקום של הילדה הקטנה זו שפוגעים בה. אני כבר אחרי.. במקום ההוא שהסתובבתי כמה שנים, אחרי ש"העזתי" לפתוח את הפה ולעצור את החרא הזה מלהמשיך.
סתמתי את הפה שלי כדי לא להרוס חלילה לאף אחד את האידיליה הנפלאה הזו של משפחה נהדרת.
כדי לא להרוס לחרא שבדיוק עמד להתחתן. שתקתי ואני עדיין שותקת. חבל להרוס משפחה שלמה בכמה מילים. אבל להבין שזה בעצם היה מובן מאליו.. גם אז, גם היום, אני עומדת במטבח עם אמא שלי ומטיחה בה ששתקתי מספיק ואם אני אפתח את הפה שלי, יהיה לא נעים, בלשון מעטה.
אז היא, בדיוק כמו אז, אומרת, מה שהיה היה. די עבר. בשביל מה לך?
לה זה נגמר עוד לפני שזה התחיל. זו אני שנדפקתי, תרתי משמע.
היא לא יכולה להעלות בקצה דעתה שהחיים שלי נהרסו אז.. אין גם טעם לנסות להסביר לה.

העצב הזה מכה בי מבפנים. אפילו עכשיו, כשקיבלתי הזמנה למיונים לקורס שאני מאוד רוצה בו, וזה אמור לרגש אותי.. העצב והשנאה הזו שמאסטר התיר לי היום, באופן חד פעמי, חזקים יותר.

המילים בהן הסתיימה השיחה שלנו אתמול השאירו אותי חסרת אוויר. דרך הטלפון שמעת את נשמתי נעתקת. ורק אמרת :תנשמי!

הריגוש הזה שאתה מעורר בי מביא אותי כל פעם אל הקצה, מזכיר לי שאני יכולה יותר.
האמירה שלך שמחלחלת בי מאתמול הביאה את סף הגירוי שלי למקום נמוך מאוד, וכל דבר היום הצליח להדמיע אותי.

הידיעה שאני שלך, שאני חלק ממך, שאני מחוייבת לשמור ולכבד ולהעריך, בלי טיפת גנאי, באהבה ובקבלה מוחלטת, בדיוק כמו שאני אוהבת אותך, מאסטר שלי, גורמת לי להיות גאה כ"כ בבחירה שלך בי, ממלאת אותי רצון למלא כל דרישה והוראה שלך, בשלמות ובדייקנות, בלי התפשרות.
וכמובן, יש את החשש הזה שלא אכשל חלילה בתפקיד.
לשמור על חפץ של מאסטר- זה לא דבר של מה בכך.
אני כותבת וההתרגשות שלי מטפטפת דרך העיניים.. האמון הזה שלך בי, האהבה והדרך המדהימה שלך, לא יכלתי לבקש לי ידיים טובות יותר.

אני סוגרת היום שנה עם הישגים מרשימים! עם למידה ענקית על היכולות שלי.
כמות האהבה שהורעפה עלי היום היא בלתי נתפשת. קשה לי להכיל. ויותר מזה, אני עדיין מתקשה לעכל ולקבל שזה אמיתי. שבאמת ישנם כ"כ הרבה אנשים שבשבילם אני מיוחדת ומקסימה ומעוררת השראה.

למצוא חדש וטוב זו המשימה כרגע. לשים לב לכמה חדשים וטובים מהיום הזה שסוף סוף חולף לו..
אני אומרת שקשה לי למצוא, ואתה דורש ממני לא ליילל.
זו לא הייתה הכוונה. רק ציינתי עובדה שלמצוא חדש וטוב זה לא משהו שנשלף לי ברגע, עדיין לא. אני צריכה לשבת ולהעביר את היום בראש וממש להתאמץ למצוא משהו.
אתה, ברגע אחד, מצאת לי שניים..

אני הולכת לשים לב, להיות במציאות, ולשים לב למציאות הנפלאה שלי, ובלי לברוח לאוננות הפעם,
לשם שינוי.. (:

נושמת עמוק, מרכינה ראש בכניעה מלאה ובאהבה רבה. בא לי לצרוח עכשיו, כמו באוטו במוצ"ש בדרך חזרה ממך, כמה אני אוהבת אותך.
עכשיו מתאמנת גם לשחחר את הכאב ראש המציק הזה.

הולכת למצוא לי חדש וטוב.
ליל מנוחה.

כואב לי הראש. כאב כזה שלא מרפה, לא נותן להסיח ממנו את הדעת.
אני כבר יודעת, ככה זה כשנוגעים בחומרים ישנים.
עכשיו צריך לחזור לכאן ועכשיו. לשים לב למציאות.
ואני תוהה אם לאונן מול פורנו זה לחזור לכאן ועכשיו או לברוח..

כ"כ חיכיתי שתצא השבת.
היה לי לא פשוט.. למרות הציפיה והתיכנון וההשקעה המרובה, לא הכל הלך כמו שרציתי.
העלבון, זה שחונק אותי בכל פעם שדפוסים ישנים עולים, איים למוטט אותי.
ישבתי לי בחוץ, וניסיתי לחשוב בראש מה מאסטר היה אומר לי.. העלבון הזה מצליח בכל פעם מחדש לשתק לי את החשיבה, מוציא ממני אמירות שצובטות לי מיד אחרי שהן נשפכות לי מהפה.

במוצאי השבת, בשיחה עם מאסטר, שהזכיר לי שהכל בסדר, שאני אולי לא מושלמת אבל נהדרת בדיוק כמו שאני! עם הבכי הזה שנוזל ממני בלי שליטה ברגע שהמילים שלו מלטפות לי את הבפינוכו באהבה גדולה...

ההוראה של מאסטר ברורה, גם אם לא פשוטה. לא להעלב.
אני סוחבת איתי עלבונות ישנים. צריך לטפל בהם, לנקות. יש לזה זמן.
אבל בשאר הזמן כדאי לי לזכור שהעלבון נובע מהעובדה שאני מרגישה עלובה. שאני מאפשרת לעליבות לתפוס אצלי מקום, במקום לזכור שאני נהדרת בדיוק כמו שאני, עם כל החסרונות..
אני מזכירה לעצמי שמאסטר שלי יודע לבחור, ואין מצב שלו הייתי באמת עלובה, הייתי נשארת שלו.