אני נושמת עמוק בתקווה להרגיע. מצליח לי רק בערך. הבפנים שלי סוער.
עד לפני שעה, הלו"ז שלי לסופ"ש ולימים שיבואו אחריו היה מתוקתק ברמת השעה.
ואז התקשרה זו שאמונה על טיפוח הציפורניים והגבות שלי... האחת והיחידה, ולא מסתדר לה. יש מקרים שאין ברירה. אני מבינה. אבל נתקעת. הכל כבר מתואם, והתקלה הזו פשוט מלחיצה אותי. פתאום אני לא בטוחה שאספיק לתזז בין הכל להכל. פאק. אני לא אוהבת את הלחץ הזה.
הלכתי לתופרת לאסוף את השמלה. אמא שלי הצטרפה. מדידה אחרונה, ואני מתפשטת שם לידן בלי לחשוב פעמיים, הן שואלות אם אני לא מעדיפה לעבור למאחורי הוילון. אני כבר בחזיה ותחתון. ואז רק נשאר לי לקוות שאמא שלי לא שמה לב לכתמים הכחולים צהובים שנשארו מהנשיכות של יום חמישי שעבר, כשהייתי קשורה לי שם לצלב..(:
חשבתי שישארו עלי יותר סימנים, גם מראשון האחרון, שיהיה לי על מה להציץ כשאני מתקלחת ומתלבשת, אבל הכל כבר דוהה וכלום כבר לא כואב. דווקא ברגעים שקצת קשה לי, אני נוגעת איפה שכואב, להרגיש ולהתחבר למאסטר.
אני צריכה אותם לשבוע הבא, אבל הם לא ישרדו. ואני לא רואה שבלו"ז המבולגן יהיה איזה שהוא זמן לחדש אותם.