פתאום מתחוור לי שאני מפחדת להרגיש באמת, או לגמרי להרגיש.
אני מפחדת מעוצמת הרגשות, לא בטוחה שאוכל להכיל.
כל כך הרבה מתקפל בתוך האירוע הזה, שעל פניו הוא משמח. נקודה.
מעבר לפרידה והחששות מלהישאר כאן לבד, או כמו שמאסטר אמר לי "את מפחדת שהיא משאירה אותך לבד
בגן החיות הזה"... מעבר לזה, מתערבבים לי דברים שלי ישנים שעושים לי קווצ' בלב...
וזה שאני רגשנית כ"כ לא תורם פה בכלום, רק מכביד עלי יותר.
מפחדת. כאילו שאם ארגיש מידי זה יפרק אותי.
זה מרגיש הכי אמיתי שבעולם, שאני עלולה לטבוע בתוך כל הרגשות האלו.
עכשיו בדרך, היא לידי באוטו, בשקט, והראש שלי מתחיל לגלגל את האיחולים שאצרף למתנה שלהם ואני מוצאת את עצמי מחניקה בכי.
אני אוהבת אותה מאוד, רוצה בשבילה את הכי טוב שבעולם. החוויה הפרטית שלי לא תורמת הרבה למרות שעל פניו, אין שום דמיון בין מה שאני חוויתי, לאושר הפרטי שהיא בונה עכשיו.