אם זה היה אפשרי, הייתי עושה את הדרך חזרה, ללא קסדה, מניחה את הראש עליך. אבל עדיין מהדהדת לי בראש האמירה שלך בחמישי בלילה לפני הדרך הארוכה חזרה, שאני צריכה להיזהר לא להרדם.
אבל היד הזו שלך שנשלחה אלי אחורה,גרמה לי לדמוע קצת תחת הקסדה.
מאסטר שלי, תודה רבה לך על היותך. על זה שאתה אפשר לי להיות תחתך. על היותך משענת. על היכולת הזו שלך להכיל גם את הכאב והצער והעלבון שלי, באהבה ובסבלנות אין קץ.
עברתי חויה מטלטלת הערב, מבלי להתכונן אליה מראש. ככה זה איתך- זורמים.
אחר שהתחת שלי הצליח להתמסר לך אף הוא, אחרי יללות רבות שלי, ופחד מהכאב, נכנעתי. הזכרתי לעצמי שגם חור התחת שלי, גם אם יש בו שאריות חרא, בדיוק ככה הוא שייך למאסטר, ואפילו הצלחתי לגמור!
אח"כ קיבלתי הדגמה חיה וברורה של שיעור כח. מתוך החולשה והאין אונים, והדמעות וכאב הראש הזה שמפיל אותי, מאסטר הכריח אותי לקום ולהביט סביב, לשים לב ליקום שעומד הכן להעניק לי את כל הטוב שבעולם. למה?
פשוט כי מגיע לי!