בוחרת בטוב

בלילה אני נכנסת למיטה, מרגישה את ה"מתח".
הוא סמוי, כמעט ולא מורגש,
רק אני שלומדת לשים לב, כבר מזהה את חוסר השקט הזה.

מתכרבלת בפוך, מתחממת, מנסה להשקיט, ללכת ל"שם" מתוך חוזק.
מתוך הידיעה שעכשיו אני כבר לא חסרת אונים, שאני אהיה גם "שם",
כדי לפגוש בילדה הקטנה שהבטחתי לה להיות לצידה, לחבק ולאהוב.
והבטחות כידוע, צריך לקיים.

אז אני "שם", לוחשת, קוראת בשמה, מכניסה לקול שלי טון של רכות שלא ידעתי שקיים בי בשבילה, בשביל הילדה הזו, שכבר שנים מחכה ליחס לאהבה של העולם.
ובעצם, בעיקר לאהבה שלי!
והדמעות באות להן, שקטות, שוטפות. זו הייתה טעות לא להסיר את האיפור.

אני כבר לא חסרת אונים, זה נכון, לא "הוא" ולא אף אחד אחר, יגע בי אם לא ארצה.
אבל אני כועסת.
גם עכשיו כשאני כותבת, התחושה הזו של הכעס מטפסת לה למעלה, יוצרת תחושת חנק.
ונדמה שהיא מטפסת בגרון ותיכף אקיא אותה החוצה.

תיכף, אני אסיים כאן ואלך להרפות, לנשום עמוק, מתחתית הבטן, אשלח אויר לגוש הזה שחוסם לי בחזה. אוודא שהנשימה זורמת והחזה שלי פתוח.

לא בטוח שזה היה נכון להעלות את זה בבוקר, כי שוב הדמעות מטשטשות את הראיה,
ואני צריכה לצאת כבר לעבודה.
מצד שני, התחושות האלו חזקות מאוד מיד בבוקר, לפני שאני עוברת יום עמוס שקצת מקהה את הזיכרון של הלילה.