בוחרת בטוב

היא שוב בסביבה.
לפחות ידעתי מראש שהיא תגיע, לא הופתעתי כמו בשבוע שעבר.
אז היא תפסה אותי לא מוכנה בעליל.
וגם היום, היא מדברת בכזו חופשיות.
חבל שאין בה כוח לפנות לגורמים המתאימים עם הפתיחות הזו.
ישבנו מסביב לשולחן עם עוד כמה אנשים, אני אוכלת לי את ארוחת הבוקר.
ואז זה בא:
"אני לא ישנה בלילות. מתעוררת מוקדם.. עושה עצמי ישנה..
קמה? מה פתאום קמה? אם אני אקום הוא יגע בי שוב.
אז אני שוכבת, עושה את עצמי ישנה עד שהוא מסתלק. אח"כ גם היא הולכת.
ואז אני קמה.
לכן טוב לי כאן. כאן אני מצליחה לישון. בשקט. בלי חלומות. רק לישון".

המילים שלה חתכו לי בבטן. התקפלתי מבפנים.
אבל שתקתי. לא אמרתי כלום.
ובראש שלי דמיינתי את מאסטר עוטף, מחבק, מרגיע ומשקיט
את הכאב שלי. את הדמעות שקבורות עמוק בתוכו.