בוחרת בטוב

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני בוכה ככה מהצלפות.
וכבר קיבלתי הצלפות כואבות יותר, גם ממאסטר.
בוכה? אני יכולה לגנוח, להאנח, להתפתל, לייבב, לצעוק. אבל לבכות?

אז אחרי שנתתי לדברים לעלות, ופרקתי שם, בידיים של מאסטר, במקום הבטוח עלי אדמות..
ובכיתי הרבה מאוד החוצה. הרבה מאוד כאב ועלבון ופחד שקשה להעלותם במחשבה, וקשה יותר על השפתיים. נתתי לילדה הקטנה הזו שבי לבכות על החסר, על מה שלעולם יחסר.
ואז בא השוט, והקיין, ועוד משהו שלא ממש זיהיתי אבל השאיר יופי של סימנים, והצלפה, ועוד אחת, וחזקה יותר, וכואבת יותר. ואני רק עומדת שם וסופגת את הכאב לתוכי, זוכרת לנשום פנימה. ואז בא הבכי, מחודש.
מוצלפת, בוכה ומחובקת בו זמנית. יד מצליפה והיד השניה אוחזת בי חזק.
תחושה עילאית.

אז אני אולי עדיין מפנטזת על סשן יומולדת שיפתיע. משהו כזה שטרם התנסתי בו.
אבל את הסשן הזה? לא יכולתי לבקש לי טוב ממנו.

כל פסיעה היום העלתה כאב קל, הזכירה לי שהתחת שלי מסומן כראוי.
עכשיו מנצלת את הימים עד שיעלמו הסימנים, כדי להתענג.

תודה.

======
זוכרת לקחת לי משם את התובנה הזו שבידי להחליט שאף אחד לא יכול לפגוע בי.
השינוי הזה בתפיסה לא פשוט לי.
מאסטר מנסה להסביר לי שבדיוק כמו שאני מקבלת ממנו השפלה וכאב, אני יכולה לבחור שלא להיפגע ולא לכאוב כשמישהו אחר מנסה לרמוס אותי. אני יכולה שלא לאפשר להם. בהחלטה שלי.