לפני 13 שנים. 26 בספטמבר 2011 בשעה 15:44
ההבנה שישנם דברים שלעולם יכאבו מחלחלת לתוכי באיטיות ובהשלמה. לא ניתן להתעלם או לברוח ממה שהיה. זה חלק ממני. ובכל פעם מחדש אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי שמה שהיה היה ולא יחזור לעולם ומאפסת את עצמי חזרה. היום הצלחתי קצת פחות. כשאמרתי למנהל שלי בסיום שיחה שאני זקוקה להחייאה הייתי דיי רצינית. הוא לא הבין על מה אני מדברת. גם לא טרחתי להסביר. אבל החולשה שגרמה לי השיחה הזו איימה להטביע אותי בכאבים הישנים שלי.