לפני 11 שנים. 2 בדצמבר 2012 בשעה 20:13
כל ההתעסקות הזו, ולפתוח שוב, מחדש, בפעם המי יודע כמה, משאירה אותי מותשת. מרוקנת.
מרגישה צורך להיאחז.
למרות כל מה שאמרתי לך בטלפון בשישי בבוקר.. יושבת לי בתחנה ובוכה.. משתדלת שהאיפור שטרחתי עליו רק שעה קודם לא יהרס (יש עוד יום שלם להעביר..) וגם כדי שלא ישאלו שאלות..
אני יודעת שאני במקום אחר, הרחק מהחושך העמוק שהייתי בו אז, לפני כמה שנים כשפתחתי הכל, כשהחלטתי לעשות סוף לדברים שלא היו אמורים להתחיל, ובכל זאת, משהו מהכאב הזה מושך אותי למטה.
אני נאבקת כדי לא להישאב, כדי לא ליפול למסכנות, לא להסתחרר במחשבות מיותרות, מנסה להיצמד להוראה שלך להיות בכאן ועכשיו, לזכור שסה"כ הכל טוב.
מעניין אם יום אחד זה פשוט יכאב פחות. אם אני אוכל לחיות מבלי לקשר כל דבר, כל סיטואציה וכל אמירה, ל"אז",
להרגיש פחות את הצמרמורות שעוברות בגוף..?
