התגעגעתי אז באתי

זבל, נבלה טרפה.
איך יכולת?
איך עשית לי את זה?
כל כך האמנתי בך וסמכתי עליך, נתתי את חיי ביידך. ואתה, אתה זלזלת בהם כאילו היו כלום.
כשנסענו ליער בן שמן כל כך התרגשתי, אתה הריי יודע כמה שאני אוהבת יערות. התלבשתי יפה בשמלת מיני קצרצרה בלי תחתונים, כמו שאתה כל כך אוהב, פיזרתי את השיער כמו שביקשת, אפילו התאפרתי שלא כהרגלי.
כשאמרת לנהג לעצור, ירדתי אחריך בלי פחד. אני לא מאמינה איזה תמימה הייתי, איזו מטומטמת, איזה חיוך מטומטם שהיה לי. אם היה לי צל של מושג מה מחכה לי הייתי בורחת בו ברגע, בורחת הכי רחוק ממך שאפשר.
מניאק, זבל...אני כותבת את השורות האלה עם דמעות בעיניים, פגועה, עלובה, לא מעכלת איך נקלעתי לאימה הזאת, איך התגלגלתי אחריך אל תוך הזוועה הכי גדולה שבחורה יכולה לדמיין, כמו כבשה מטומטמת המובלת לשחיטה.
אני זוכרת את הברק שהיה לך בעיניים כשהורדת את התיק, כשהוצאת ממנו את שני החבלים האדומים. ידעתי שאתה הולך לקשור אותי לעץ. שמחתי. כבר כמה חודשים שאני מתחננת שתתלה אותי מאיזה עץ. מטומטמת כזאת, איך לא ראיתי, איך לא ניחשתי. אני הריי מכירה אותך, אני יודעת כמה דפוק אתה יכול להיות, כבר הייתי צריכה לדעת שאין לך מצפון, שאין בך טיפת חמלה. לא כלפיי שאר העולם ובטח לא כלפיי. הייתי עוד זונה בפס ייצור חולני שנועד לפרנס עלוב נפש כמוך.
ביקשת ממני לעמוד עם הגב לעץ וקשרת אותי מסביב לגזע.("לפסק רגליים" אמרת) ואני מפגרת אחת, חייכתי אליך, קשורה אל העץ החבל מלופף מסביב לרגליי, לידיי, לשדיי...מסביב לפה("שלא תעיזי לצרוח" צעקת עליי). עשית שלושה צעדים לאחור והתחלת לצחוק."הכנתי לך הפתעה" אמרת. הפתעה...איזה דפוקה.
התקרבת ומשכת את השמלה במחשוף כלפי מטה. קשורה אל העץ, לבושה בשמלה, השדיים שלי מוצגים לראווה והאיפור מרוח לי על כל הפנים מהתנודות של החבל.
הסתכלתי עליך...ניסיתי להגיד לך די...רציתי להגיד לך שאני מפחדת... אבל שתקתי, החבל בפה והראש מתפוצץ. התחיל לכאוב לי בידיים, קשרת את החבלים ממש חזק הפעם.
ניסיתי להתנועע בתוך החברלים, לחלץ את עצמי.
ואז, אז שברת את כל הכללים, ניצלת את חוסר האונים, את האמון, את התמימות. לא שאלת מילת ביטחון ולא עיניין אותך כלום.
דיברת בטלפון. שמעתי אותך מסביר למישהו איך מגיעים. ניסיתי לצעוק. העפת לי סטירה וצעקת עליי "שתקי כבר זונה מפגרת"
ראיתי רכב מגיע, טנדר לבן כזה של פעם, עם שני מושבים מקדימה ותא גדול מאחור.
בהתחלה ירד הנהג. הוא היה רוסי גדול ושמן.
פחדתי ממנו, ניסיתי לסמן לך שלא, שאני לא רוצה, ורק רציתי הבייתה. ניסיתי לצעוק, אבל הפה היה חסום, רציתי לבעוט והחבלים שרטו לי את הרגליים...עצמתי עיניים... רק רציתי למות.
פתחתי את העיניים ולא האמנתי. ראיתי אותו נותן לך כסף. לא יודעת כמה, חבילת שטרות נאה הייתה שם. אתה נישקת את השטרות כמו איזה ערס והלכת ופתחת את הארגז של הטנדר.
הם היו פועלים ניגרים נראה לי, אולי פליטים ממקום אחר, זה בכלל לא משנה, הם היו שחורים וגדולים ודיברו בינהם באנגלית. הם התקרבו אליי כולם, אולי שבעה או שמונה כושים גדולים מזיעים ודוחים היו דחוסים בתוך הטנדר. שוב עצמתי עיניים, הכי חזק שיכולתי...רציתי למות במקום. אמרתי "שמע ישראל" בשקט בלב בזמן שהם משכו לי בפטמות וצחקו. רציתי להתנגד, אבל כל הגוף שרף לי מהחבל ומהבושה. רציתי לצעוק, אבל כל מה שיצא לי זה קולות של חייה פצועה . הם כנראה לא אהבו את זה , כי מיד חטפתי סטירה, ומיד אחריה בעברית צולעת שמעתי צעקה "סתמי תפה זונה". ניסיתי לזוז בתוך החבל. אבל אז אחד התקרב והכניס לי בבטן בוקס ששיתק אותי לגמרי. הבושה התחלפה בפחד ובחלחלה נוראית. רציתי להקיא עליך, רציתי להקיא עליהם, אבל בעיקר רציתי להקיא על עצמי.
שתקתי...השפלתי את הראש. והשלמתי עם המוות שהרגיש פתאום כל כך קרוב.
אחד מהם, גדול שחור ומגעיל, עם ריח חריף של זיעה, הוא תפס לי בירכיים ופתח אותם בכוח בתוך החבלים. הכאב של החבל המתוח פילח לי כל שריר בגוף והאצבעות הענקיות עם הציפורניים המלוכלכות חתחו לי בבשר.
עצמתי חזק את העיניים, רציתי הבייתה, רציתי לאמא שלי, רציתי למות.
יכולתי לשמוע את הרעש של הג'ינס שירד לפני שהרגשתי את הראשון חודר אלי. בלי הכנה מוקדמת, כמו מכונה...אפילו בלי קונדום. הוא נכנס ויצא ונדבק אליי עם הגוף המגעיל שלו, אני זוכרת את תחושת הגועל של הלשון שלו על הפנים שלי לפני שגמר, את התנועות המהירות שלא יכולתי לסבול.
אחד אחרי השני הם גהרו עליי, אחד אחרי השני...והם צועקים באנגלית מסיביבי וצוחקים כמו באיזו מסיבת יומהולדת.
ואז שוב..
ועוד אחד...
ועוד אחד..מרייריים וגונחים עד גועל.

עצמתי עיניים.

כבר לא הרגשתי כלום, רק התפללתי שייגמר.
לא בכיתי.

אני לא מבינה איך יכולת לעשות לי את זה?
כל כך אהבתי אותך,
אז למה?
למה.?

ואז הכל נגמר.
שמעתי את הטנדר נוסע.

פקחתי עיניים, הכושים לא היו שם יותר.
נשמתי לרווחה,
אני עדיין בחיים.

גם אתה לא היית שם, נעלמת כמו חולדה מסריחה מלאה מחלות והשארת אותי למות קשורה אל העץ כמו בובת סמרטוטים משומשת.

לא יודעת כמה שעות עברו עד שהטנדר חזר,
אני חושבת שאולי התעלפתי.

ראיתי את הרוסי השמן יורד מהטנדר והתחלתי לבכות.
"תגידי תודה וסתמי" הוא אמר לי במבטא הרוסי הכבד שלו, "או שאני משאיר אותך ככה".

סתמתי.

הוא שחרר אותי מהעץ וזרק אותי על האדמה עם הידיים השמנות שלו

נפלתי

הוא התחיל לבעוט בי וצעק ברוסית, לא הבנתי כלום.

רק בכיתי.

מקופלת על הארץ, פגועה ומושפלת

ואתה לא באת.