ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Steal my Heart

לנצח ארדוף אחרי ג'וזפין
לפני 4 שנים. 3 ביולי 2020 בשעה 0:04

כשהייתי חייל, הדבר שהכי אהבתי היה לעלות על אוטובוס למקום חדש. הפחד מללכת לאיבוד וההתרגשות של להגיע למקום לא מוכר, שלוו בתחושת חובה מרסקת וידיעה שאין לי ברירה אחרת גרמו לי לאהוב את הנסיעות האלו יותר מהכל - אפילו יותר מהנסיעות חזרה, אל העולם האמיתי שמחוץ למדים.

 

מאז גדלתי, אבל לא שחכתי את התחושה הזאת, את הפחד המענג של להגיע למקום לא נודע, שבו הכל יהיה שונה. זאת אותה התחושה שיש לי מול דפים ריקים - דף חדש אוחז בחובו הבטחה ופוטנציאל אינסופיים. ברגע שתתחיל לכתוב, הפנטזיות, הרעיונות והחלומות שבראשך ירקמו עור וגידים, ויקבלו חיים משל עצמם; די מהר, הפוטנציאל התיאורתי יצא לפועל ויהפוך לממשי, לעולם חדש שנבנה ונחקר בו-זמנית, אבל שכבר יש בו חוקים, עלילה, היסטוריה, משמעות, התחייבויות, ועוד אינסוף שלם, שמושכים את הכותב ומחייבים אותו, קושרים אותו אליהם בעבותות של חובה. ולכן, בכל פעם שאני מתחיל לכתוב, אני מרגיש את האימה של הדף החלק, של חופש מוחלט, של האינסוף שמנסה לדחוק את עצמו דרך אצבעותי אל הממשי. מהמילה הראשונה, הדף כבר לא חלק, והטקסט מקבל חיים משל עצמו.

 

אני נוהג לחשוב על כתיבה כמו על מערכת יחסים, בין הכותב לטקסט ובין הטקסט לקוראים; לכותב יש חובה כלפי המילים, גם אם הוא לכאורה אדונן, כי הוא חייב להן את הטוב ביותר שהוא יכול לספק. ואני, בתור אדם שאוהב לכתוב, שואף תמיד להיות אדון ראוי למילים שלי.