|
|
|
טוב, רזיתי מלא ויש לי שרירים. עדיין דד-בוד, עדיין קצת עגלגל בפינות, אבל אני יכול להרים את רוב הנשלטות והנשלטים מעל הראש בקלות, ובאופן כללי אני מרגיש ונראה הרבה יותר חזק.
עכשיו מה..? מה עושים מכאן? התמקדתי במטרה הזאת די הרבה זמן, נכנסתי ויצאתי מכמה קשרים בדס"מיים יותר ופחות, צמחתי כאדם. מה מכאן?
והנה נגמרה לה הזוגיות הראשונה מאז שהתחלתי להתעניין, אקטיבית, בבדס"מ. נגמרה בטוב, בגלל סיבות לוגיסטיות בעיקר, אבל עדיין, נגמרה. התאבלתי קצת, ועכשיו אני מנסה לנתח אותה, לצמוח מהחלקים הטובים.
זאת היתה הפעם הראשונה שהרשתי לעצמי להיות ממש דומיננטי במיטה - לחלק הוראות, להחזיק אותה מהגרון, לדחוף לה אצבעות לפה. הים גם קצת יותר ספאנקים מבד"כ, שכללו שימוש בביטויים כמו "עונש", ו-"ילדה רעה". לא משהו רציני בסטנדרטים של הכלוב, אבל הופתעתי לגלות כמה זה שיפר את הסקס, וכמה היא נמסה לי בידיים. כמה כיף זה היה לשנינו. זה, לצד הכושר המשופר בהרבה שלי (סרקולציה שאפשרה לי להגיע לזקפה שוב מהר יותר, סקוואטים ששיפרו את תנועות האגן שלי, סיבולת לב-ריאה שאפשרה לי להחזיק יותר זמן... אני לא זוכר שעשיתי משהו ספציפי ללשון ולאצבעות, אבל כנראה היה משהו גם שם) הפכו את מערכת היחסים הזאת לאחת מהחוויות המיניות המוצלחות יותר של חיי.
עד היום תמיד החזקתי את זה בתוכי - גדלתי אל תוך המהפכה הפמיניסטית וקיבלתי ככלל שנשים לא רוצות להרגיש כמו אובייקטים מיניים ומעדיפות יחס עדין, אז פשוט נעלתי את החלק הזה מאחורי סורג ובריח והשתדלתי להיות מה שחשבתי שאני אמור להיות. אני תוהה היום כמה פיספסתי בדיעבד, כמה פעמים הרעלתי את חיי המין שלי עם האמונה הזאת, עם הניסיון להתאים את עצמי לאיזה גרסה נקייה של גבריות ונשיות שלא לגמרי מתאימה לעולם המלוכלך שאנחנו חיים בו.
לומדים. כל יום הוא שיעור חדש. מהיום, אני ארשה לעצמי קצת יותר - עדיין בתחומי ה-SSC, אבל יותר. במקום להצטער על העבר, אני מתרגש לקראת העתיד. אני בטוח שמערכת היחסים הבאה תהיה מוצלחת אפילו יותר.
אני כותב סיפור קצר. הסיפור הוא בעיקרו סוג של הומאג' ל-"ז'וסטין, או יסוריה של המידה הטובה" של דה-סאד, עם קצת "V for Vendeta" מסביב. סיפור המסגרת הוא שמשרת בן המאה ה-18 מוצא את מכתבה האחרון של שפחה שהוצאה להורג בהרעלה בידיו של אציל אכזר, ומגולל את סיפור חייה מרגע לידתה ועד יום לפני מותה. הסיפור מתחיל כשהיא יתומה אבודה ברחובות לונדון הוויקטוריאנית עם כנופיית חברים; היא מוצאת עבודה בתור משרתת אצל אציל כלשהו, ואז לאורך מספר אפיזודות רואה את חבריה מהכנופייה מתים בצורות שונות בידהם שלאצילים שונים (אחד בקרב גלדיאטורים מחתרתי, אחד בהרעלה כמו שהיא תמות בסוף, ואחד נתלה בגן ונרקב בעודו בחיים, כנראה), ואז בורחת והופכת להיות פועלת במפעל שנשרף, ואז חוזרת אל האציל שמחליט שהוא רוצה להוציא אותה להורג.
מה שחסר לי הן זוועות רקע ותיאורי אומללות מסביב. אני רוצה שתצללו עמוק אל תוך הנפשות החולניות שלכם, ותחלקו איתי שברי חלומות וסיוטים, דברים נוראיים שאצילים חסרי מצפון יכולים לעשות לאנשים חסרי הגנה שאף אחד לא ידע שנעלמו, ולאף אחד לא יהיה אכפת. מה קורה מסביב? מה הגיבורה שלי רואה עוד בעולם? איזה זוועות עוד תוקפות אותה? יש לי כל מיני רעיונות, אבל אני בטוח שגם לכם יש, ואני בטוח שתוכלו להציע דברים מחרידים שאף פעם לא חשבתי עליהם.
תנו לדמיון שלכם לרוץ. ספרו לי הכל.
הסיפור הולך ככה: בכפר אחד, ילד אחד שומר על הכבשים בלילה, ואז הוא קורא בפחד - "זאב! זאב!". אנשי הכפר באים, מחפשים את הזאב, ולא מוצאים אותו, אז הם חוזרים לישון. בלילה הבא, הילד קורא שוב - "זאב! זאב!", ושוב אנשי הכפר באים, ושוב הם מחפשים את הזאב, ושוב הם לא מוצאים אותו, ושוב הם חוזרים לישון. בלילה השלישי, הילד קורא, כרגיל - "זאב, זאב!". אף אחד לא בא. בבוקר אנשי הכפר מוצאים את גופתו המגואלת בדם של הילד, שנאכל ע"י זאב. הלקח, ילד יקר, הוא שאנשים מפסיקים להאמין לשקרנים. זה הלקח שהבנתם, נכון?
נסו לדמיין את עצמכם בתוך הסיפור - מה איש הכפר ששומע "זאב, זאב!" אבל מחליט לא לבוא חושב. מה עובר בראש שלו? הוא עובר על האפשרויות השונות בראשו - אולי הוא ואנשי הכפר הפחידו את הזאב אתמול ושלשום, אולי הזאב ניסה לגרום להם לחשוב שהוא לא קיים, אולי הילד זיהה בטעות אבל בכנות צללים בתור זאבים. הוא בוחר באפשרות חסרת החמלה ביותר, האפשרות היחידה שאין בה שום רצון טוב - הוא בוחר להאמין שהילד משקר. "תפסיק לשקר, ילד." הוא חושב לעצמו, מכורבל במיטה. זה תירוץ, והתירוץ מכעיס אותו, והכעס נותן לו רשות לא לקום. הוא לא בוחר לפי מה שהכי סביר (ואם סביר שהילד משקר, למה מההתחלה לשים אותו כשומר?), אלא לפי מה שהכי נוח, ונוח לו, מה שיתן לו את האושר הרגעי הגדול ביותר. הלקח, ילד יקר, הוא שאסור להאמין במבוגרים; שאנשים תמיד ינטשו אותך כשנוח להם. שהם ישלחו אותך לשמור מפני זאבים ויבטיחו להיות שם לצידך; וכשאתה תעשה את החלק שלך הם ימצאו סיבות להתחמק מהחלק שלהם.
כולנו מאולפים. כל יום, כל דקה, כל דבר שאנחנו רואים או שומעים הם חלק מהאילוף שלנו. המשל הוא סד שהראש שלנו נתון בו והנמשל הוא הכיוון שבו הראש שלנו קשור, הדבר היחיד שמותר לנו לראות. מתוך הסיפור אפשר ללכת לכל כיוון, לשאול את כל השאלות בעולם, אבל כשהוא משל הנמשל כובל אותנו להבין אותו רק בדרך אחת; ביחד הם כובלים אותנו להבין את המציאות בצורה ספציפית.
אני חושב שבשביל רוב השוהים כאן בכלוב, בדס"מ הוא סוג של מרד קטן בעולם שמנסה לאלף אותנו כל הזמן. אני אומר לך לרדת על הברכיים, ואז אני מורד בזכותו של העולם לאלף אותי ואת מורדת בזכותו של העולם להיות האדון שלך - אני בוחר לתת פקודות משלי ואת בוחרת לציית לי ולא לו. מרד קטן בחדרי חדרים, מאחורי שמות בדויים ומסכות; והמסכות נותנות לנו להיות, רק לרגע, חופשיים.
יש לי אקסית שאני מאוד אוהב. זה באמת מאוד חבל שהיא אקסית, הייתי יכול להיות איתה לנצח. אהבתי לבשל לה ולחבק אותה ולראות איתה טלוויזה ולשכב איתה - איתה, זה באמת היה "לעשות אהבה".
מידי פעם אנחנו מדברים. היום יצא לנו לקשקש קצת - היא עצובה, ולא יודעת למה. אני גם לא יודע למה, אבל הלוואי שהייתי יודע מה לעשות כדי לגרום לה להפסיק להיות עצובה. הצעתי להגיע אליה, ולבשל לה ארוחה לילית, אבל היא לא רוצה. היא רוצה להיות לבד, ולדבר על זוטות בהודעות. אז זה מה שאני עושה, מנסה לעודד אשה ששברה לי את הלב. זאת דרך מצויינת לבלות את שבת בערב.
אחד הלקוחות שלי חלק איתי היום שהוא חושש לצאת החוצה אחרי 4 בצהריים - מסתבר שבתגובה להפגנות והפרות הסדר שמתחוללות ברחבי ארה"ב בחודשיים האחרונים, סוכנויות שלוש-אותיות שונות נשלחו לערים הגדולות להחזיר את הסדר לרחובות, וחלקן עושות זאת באמצעות וואנים שחורים לא מזוהים שאליהם סוכנים פדרליים נטולי סמני זיהוי, בביגוד שחור, מסכות קורונה, ומשקפי שמש, משליכים מנהיגי מפגינים, לוקחים אותם לאתרים לא ידועים, ושם עושים להם רק השם יודע מה.
ואני בטוח שלפחות אחד מהמפגינים האלו, בעודו מוחזק בחוזקה ומושלך אחר-כבוד לאחורי רכב שחור ע"י סוכן פדרלי חסון, הופתע לגלות זקפה קשיחה כאבן ופן חדש לחלוטין במיניות שלו. ואני אפילו יותר בטוח שיותר מאפס מהאנשים שיקראו את הטקסט הזה כאן בכלוב יחליטו שזאת הפנטזיה החדשה שלהם, וינסו להגשים אותה בימים הקרובים.
אל תשכחו את המסכות.
אתמול נכנסתי למיטה וגיליתי שהחתולה, באקט מרדני במיוחד, השתינה לי על הכרית.
רציתי לכעוס עליה, אבל כל סוג של כעס ורעל שיש בי שמורים לבני-האדם - והיא רק חתול - אמנם חתול חמודה מאוד, אבל עדיין חתול. היא אפילו לא מבינה שיש דבר כזה, "כרית" - רק מקום רך לנוח בו ולפעמים, מסיבות עלומות ששמורות רק לחתולים, להשתין עליו כשהיא כועסת עלי שלא ליטפתי אותה מספיק או שהאוכל בקערה לא בגובה הנכון או שהחלון סגור כי יש מזגן. אז כל מה שיכלתי לעשות היה לנער את ראשי בתסכול, לתת בה מבט נוזף שממנו היא התעלמה לחלוטין, ואז להחליף מצעים. כשחזרתי מלשים את כל המצעים האחרים בכביסה וממקלחת שניה, מצאתי אותה מתגלגלת באושר בל-יתואר על המצעים החדשים, מצייצת באושר עם כל גלגול. ליטפתי אותה והיא שמחה מאוד.
גם כן שולט אכזר.
החברה הראשונה שלי אמרה עלי פעם שאני קצת כמו ילד - אצלי, הכל ישר לפה. לא התווכחתי, בעיקר כי באותו רגע הפטמה השמאלית שלה היתה בפה שלי.
לפי התיאוריה הפסיכוסקסואלית של פרוייד, שמזמן כבר לא נחשבת ככלי ניתוחי מהימן אבל עדיין ראוי ללמוד אותה, אנשים שנתקעו בשלב האוראלי של ההתפתחות שלהם נוטים להיות סרקסטיים, ציניים, דברניים, חובבי אוכל, וחובבי מין אוראלי. ובאמת, זה מתאר אותי בצורה מדוייקת. תמיד אהבתי לדבר, וכתיבה בשבילי היא רק סוג של דיבור. אני באמת סרקסטי רוב הזמן וציני חלק מהזמן, אני מבשל טוב והרבה... ובקשר למין האוראלי...
לפני כמה ימים עשיתי רשימת מלאי קינקית, וניסיתי לתהות איפה אני עומד מבחינת ניסיון בדס"מי. אחת החוויות הראשונות שאני זוכר היתה עם החברה השניה שלי - נהגתי לקשור אותה למיטה עם רגליים מפושקות, ולרדת לה במשך שעות. היא אהבה את זה כי זה שחרר אותה מהלחץ של לנסות לספק אותי בחזרה, ואני אהבתי את זה כי זה זה הרגיש נורא יצירתי - היא היתה הקנבס שלי והאורגזמות שלה היו האומנות שלי. יכלתי לבלות יום שלם בין הברכיים שלה, עושה הפסקות קצרות בין אורגזמות כדי לתת לה להסדיר את הנשימה, ואז לצלול חזרה. גם עם נשים אחרות, ומספר מצומצם של גברים, מצאתי את עצמי באותו מקום - לשון על אברי מין, שפתיים מנשקות ועוטפות, רוק מחליק ומכסה הכל.
אני משוטט כאן בכלוב כבר כמעט שבוע, ואני מגלה עוד ועוד אנשים שחולקים איתי את אותה חיבה, מזוויות שונות של העיסוק הבדס"מי - דומיננטים שאוהבים לרדת, סבמיסיביות שאוהבות לקבל, וכמובן להפך. אני תוהה אם כולם כמוני, מסתכלים על זה כסוג של יצירה, או שאצל כל אדם זה מגיע מכיוון אחר.
כשלמדתי פילוסופיה, המרצה דיבר פעם על ניסוי מחשבה מפורסם - בניסוי, נערה מבריקה וסקרנית בשם מרי גדלה בחדר מונוכרומטי לחלוטין, מואר באור פלורסנט, שבו יש אינסוף ספרים אבל אין בו צבע. אז מרי רואה סרטים (בשחור לבן) ומבינה שיש קונספט כזה, צבע, אבל היא לא יודעת מה זה. היא מפתחת אובססיה קלה, וקוראת כל מה שאפשר לקרוא על צבעים - על החלקים במוח שמפרשים צבע, ועל החלקים בעין שחווים אותו, ועל הפיזיקה של אורכי הגל שמייצרים צבע, ועל אולטרה-סגול ואינפרה-אדום ועל השימושים של צבעים באומנות מורדנית ועל המשמעות הסימבולית של צבעים בספרות קלאסית ועל הדרך שבה אפשר להשתמש בצבעים כדי להעביר רגשות בסרטי אקשן. היא יודעת הכל, אבל תמיד ראתה את העולם במונוכרום - האם אפשר להגיד שמרי יודעת מה זה "צבע אדום"?
אני זוכר שגיחכתי בשקט כשהמרצה סיפר לנו על זה, כי יש דרך הרבה יותר פשוטה לשאול את השאלה הזאת, ואם מנסחים אותה בצורה אחרת התשובה ברורה מאליה - "האם אדם שראה פורנו איבד את בתוליו?"
כשמנסחים את זה ככה, התשובה הפשוטה היא "לא". זאת גם התשובה המקובלת לניסוי עם מרי, והפילוסוף ממשיך משם לשאול "מה בעצם ישתנה במרי אם יום אחד היא תראה תפוח אדום? איזה סוג של ידע היא תקבל, ואיך נתאר אותו?", ואותו דבר עם לגבי המאונן הכפייתי מהניסוח האלטרנטיבי - מה בעצם הוא מגלה כשהוא מאבד את בתוליו באמת?
לגבי מרי אני לא יודע, אבל בתור אדם שעשה סקס יותר מאפס פעמים, אני יכול להגיד שאיבוד הבתולים היה רגע שבו סוף סוף הבנתי את האנושות - את המרדף, ואת הרעב, ואת השקרים, ואת הצייד, ואת הרצון למצוא את עצמך בתוך אדם אחר, להסתכל לה או לו בעיניים, ולמצוא אקסטזה ביחד.
עשיתי בדיקת מלאי מנטלית זריזה, וניסיתי לחשוב כמה עמוק לתוך העולם הבדס"מי הספקתי כבר לצעוד בשני העשורים מאז אותו רגע. לא המון. ואני תוהה עוד כמה דברים אני יכול לגלות - וכמו מרי, מה בי ישתנה כשאזחל עמוק יותר אל תוך מחילת הארנב הזאת.
(ובשולי הדברים, ברור שניסוי המחשבה הזה נהגה ע"י גבר - אשה היתה חושבת מייד שמרי היתה מגלה מה זה אדום בפעם הראשונה שהיא היתה מקבלת מחזור. אבל זה לא פוסט על נקודות עיוורות של פילוסופים גברים, אז נשאיר את זה לפעם אחרת.)
אז החלטתי להיות דום.
אני יודע שזאת דרך מוזרה לנסח את זה - מקריאה כאן ובמקומות אחרים, אני מקבל את הרושם שהרבה דומים חווים את הדומיות שלהם כמשהו מאוד טבעי: זה אני, ככה נולדתי, רדי על הברכיים. אבל אצלי זה לא ככה - לא נולדתי דומיננטי או קשוח, אני לא מאוד אוהב להגיד לאנשים מה לעשות, ואני באופן כללי אדם מאוד צ'יל וזורם. זה חלק מהקסם שלי. כן, אני אוהב סקס אגרסיבי, אבל אני גם אוהב סקס רך ונעים ורגוע. כן, אני נהנה מספאנקים וקשירות ודיבור מלוכלך, אבל אני גם נהנה מאווירה רומנטית ווונילית באופיה. בקיצור, לא נולדתי דום, ולא נעשתי כזה לאורך חיי.
אבל.
אבל BDSM זה מגניב. אני אוהב את האופי המשחקי והטעון מינית של האתר ושל אנשים שאוהבים BDSM, אני אוהב את הפתיחות, אני אוהב את ההרפתקנות. אני אוהב את הדרך שבה נשים וגברים מדברים על עצמם ועל אחרים, מגלים את הגוף שלהם ושל שותפיהם, ובונים זה לזו סיטואציות מעניינות שבהן אפשר לחקור צורות שונות של הנאה, עונג, כאב, אושר, והשפלה. אז בעוד שאני עדיין לא אחד מכם, אני רוצה להיות אחד מכם. אני רוצה להיות חלק מהעולם המגניב והאפל שלכם. אז, החלטתי להיות דום - זה נראה כמו מקום טוב להתחיל בו.
צעד ראשון, דיאטה. וכושר, מן הסתם. איך אפשר להיות שליט ראוי של אשה כנועה אם אתה לא יכול לשלוט על עצמך קודם? איזה מן משמעת יכול להחיל אדם שאין לו משמעת עצמית, שמתעצל ללכת לחד"כ או להתאמן בבית, שלא סופר קלוריות, ושבאופן כללי נראה רך ונעים ולא קשיח וקשוח? אז צעד ראשון, דיאטה.
אני אני לא בטוח מה הצעד השני, אבל אני מרגיש שהראשון מספיק חשוב ויתן לי מספיק זמן להבין לאן להתקדם משם. אחלו לי בהצלחה.
