הסיפור הולך ככה: בכפר אחד, ילד אחד שומר על הכבשים בלילה, ואז הוא קורא בפחד - "זאב! זאב!". אנשי הכפר באים, מחפשים את הזאב, ולא מוצאים אותו, אז הם חוזרים לישון. בלילה הבא, הילד קורא שוב - "זאב! זאב!", ושוב אנשי הכפר באים, ושוב הם מחפשים את הזאב, ושוב הם לא מוצאים אותו, ושוב הם חוזרים לישון. בלילה השלישי, הילד קורא, כרגיל - "זאב, זאב!". אף אחד לא בא. בבוקר אנשי הכפר מוצאים את גופתו המגואלת בדם של הילד, שנאכל ע"י זאב. הלקח, ילד יקר, הוא שאנשים מפסיקים להאמין לשקרנים. זה הלקח שהבנתם, נכון?
נסו לדמיין את עצמכם בתוך הסיפור - מה איש הכפר ששומע "זאב, זאב!" אבל מחליט לא לבוא חושב. מה עובר בראש שלו? הוא עובר על האפשרויות השונות בראשו - אולי הוא ואנשי הכפר הפחידו את הזאב אתמול ושלשום, אולי הזאב ניסה לגרום להם לחשוב שהוא לא קיים, אולי הילד זיהה בטעות אבל בכנות צללים בתור זאבים. הוא בוחר באפשרות חסרת החמלה ביותר, האפשרות היחידה שאין בה שום רצון טוב - הוא בוחר להאמין שהילד משקר. "תפסיק לשקר, ילד." הוא חושב לעצמו, מכורבל במיטה. זה תירוץ, והתירוץ מכעיס אותו, והכעס נותן לו רשות לא לקום. הוא לא בוחר לפי מה שהכי סביר (ואם סביר שהילד משקר, למה מההתחלה לשים אותו כשומר?), אלא לפי מה שהכי נוח, ונוח לו, מה שיתן לו את האושר הרגעי הגדול ביותר. הלקח, ילד יקר, הוא שאסור להאמין במבוגרים; שאנשים תמיד ינטשו אותך כשנוח להם. שהם ישלחו אותך לשמור מפני זאבים ויבטיחו להיות שם לצידך; וכשאתה תעשה את החלק שלך הם ימצאו סיבות להתחמק מהחלק שלהם.
כולנו מאולפים. כל יום, כל דקה, כל דבר שאנחנו רואים או שומעים הם חלק מהאילוף שלנו. המשל הוא סד שהראש שלנו נתון בו והנמשל הוא הכיוון שבו הראש שלנו קשור, הדבר היחיד שמותר לנו לראות. מתוך הסיפור אפשר ללכת לכל כיוון, לשאול את כל השאלות בעולם, אבל כשהוא משל הנמשל כובל אותנו להבין אותו רק בדרך אחת; ביחד הם כובלים אותנו להבין את המציאות בצורה ספציפית.
אני חושב שבשביל רוב השוהים כאן בכלוב, בדס"מ הוא סוג של מרד קטן בעולם שמנסה לאלף אותנו כל הזמן. אני אומר לך לרדת על הברכיים, ואז אני מורד בזכותו של העולם לאלף אותי ואת מורדת בזכותו של העולם להיות האדון שלך - אני בוחר לתת פקודות משלי ואת בוחרת לציית לי ולא לו. מרד קטן בחדרי חדרים, מאחורי שמות בדויים ומסכות; והמסכות נותנות לנו להיות, רק לרגע, חופשיים.
