אני אוהבת להסתכל על חיי כעל פאזל אחד ענק , כזה המורכב מאלפי חלקים המרכיבים תמונות של רגעים שונים המתפרשים על חלקי המשטח הענק וחיים את עצמם ביחד ולחוד בסינרגיה מופלאה הגורמת להם להיות שזורים האחד בשני , תלויים ולעיתים רחוקות גם חסרי כל משמעות ושם כרקע לכל המשמעות האמיתית לכל צעד בדרך להשלמה של עוד חלק בהרכבה.
תמיד הייתה לי חיבה גדולה למשחק הזה , חיבור כל החלקים לקבלת השלם , כשהייתי ילדה הייתי מתחילה במקום נורא אבוד כשהייתי מסתכלת על הקופסא ואז על החלקים המפוזרים סביבי ושוב על הקופסא ולא מוצאת את החלק הנכון להתחיל ממנו. אז היה הרבה יותר פשוט , הייתי רק צריכה להרים את העיניים אל המבוגר האחראי הקרוב ביותר אליי , להסתכל בעיניים בוהקות המבקשות רמז קטן , יד , עזרה. היה תמיד מרגש כשמצאו לי בדיוק את החתיכה שבה הייתי מבינה איפה בתמונה הגדולה , המאיימת ומבלבלת אני עומדת , אותה נקודה שממנה אפשר רק להמשיך ואני יודעת בדיוק לאן - כל מה שנרדש היה ממני כדי להמשיך זה סבלנות.
כך גם בחיים , תמיד ישנם רגעים מבלבלים שבהם אתה מסתכל ומחפש את אותו אדם שיושיט לך את החתיכה הזו שחסרה לך כדי להמשיך , בגיל קטן הפאזלים מורכבים ממעט חתיכות וכשמתחילים להתבלבל למבוגרים קל הרבה יותר לעזור ולגרום לך להצליח להמשיך מהמקום שבו נתקעת. כשהשנים עוברות החלקים שממנו הוא מורכב מתחילות להיערם והרעיון של לבקש עזרה הופך להיות קשה יותר ויותר. הפאזל שלי תמיד היה בנוי בצורה כה מוקפדת , כל חלק שהיה נזרק אליי ידעתי בדיוק לאן לחבר עד שנטרפו כל החלקים כולם. זה קרה בצהריים של יום שלישי בתחילת נובמבר , בדיקה שגרתית עקב סימפטום מסויים גילתה אסון , שהלך והתדרדר עד כדי איבוד שלי בעצמי. 25 שנה של חיים בשליטה נעלמים כהרף עין בכמה חודשים של איבוד שליטה טוטאלי על הגוף שבעקבותו גורר גם את הנפש. זה היה הרגע בו הושטתי את ידיי לעזרה , בלי בושה , רק מחכה לנס שלא יקרה בזמן שכל המבוגרים מביטים בי בעצב ותסכול של חוסר היכולת לגרום לי להתקדם בהרכבת הפאזל הפעם. נתקעתי. נתקעתי הפעם בחלקים השחורים , נשאבת עמוק לתוכם , עמוק מדי , עד כדי מקום שבו סגרתי את העיניים לאותו עולם שחור והבנתי שלא יהיה כל כך נורא לא להתעורר. לאחר ניסיונות רבים של רופאים אבודים האיזון הגיע ואיתו הרגע שבו את מרגישה פיזית שוב סביר אבל צריכה באמת להתמודד עם המציאות החדשה שקיבלת. הפכתי לאחר 25 שנה לאישה אחרת , אישה שלא ידעתי שקיימת בתוכי , הדיכאון השתלט על כל אספקט בחיי ולא עבר יום שבו לא התמלאו עיניי בדמעות חסרות שליטה ומלאות בתסכול. אף פעם לא הייתי חזקה בהפגנת רגשות וכלום לא השתנה , הייתי מנסה לשדר נורמליות כלפי חוץ וברגע שלא הייתי מוקפת יותר באנשים היקרים שניסו לעזור אך לא משנה כמה ינסו לא יצליחו האמת שבתוכי הייתה מתפרצת. הבנתי שהפעם את החלק החסר כדי להתקדם אוכל למצוא אך ורק בעצמי , אף אחד לא יוכל לעזור לי לא משנה כמה יירצה. החודשים עברו והתסכול רק התגבר , הייתה נקודה שבה לא חשבתי שאחזור יותר לשמחת החיים שניחנתי בה שוב , עד אותו יום שבו הייתי צריכה להתמודד עם הטיסה , להיעלם מכאן לחודש כשהמצב עדיין לא מאוזן לגמרי והכל יכול לקרות , סיכוי סביר שאפילו אמצא את עצמי מתאשפזת באחת ממדינות אירופה - חלק מנאומי הרופא המנסה לשכנע אותי שמוקדם מדי לי לבדוק את יכולות הגוף שלי ואולי עדיף לחכות. לא , הייתי חייבת לעשות את זה , חלקים מתחברים ושזורים האחד בשני הלא כך? ואותם כרטיסים שקניתי לפני האסון כנראה נקנו לא סתם , אלא כדי להוציא אותי מתוך המרה השחורה שאליה שקעתי , זו שגרמה לי לאבד אותי. ואכן כך קרה , נסעתי , טיילתי , נהנתי במשך חודש מכל יום כאילו הוא היום האחרון , צברתי חוויות שאוכל למלא בהם את דפי הבלוג לשנה הקרובה אבל עדיין בכל יום חיכיתי לרע מכל שיקרה. טיסה אחרונה הגיעה , ברלין - תל אביב , נוחתת חזרה אל תוך החמימות , תוהה לעצמי האם זה ייתכן שהכל בסדר? ושם באותה הנקודה מצאתי סוף סוף את החתיכה שנתקעתי בגללה במשך חצי שנה במקום כה אפל. החתיכה הזו היא הראשונה מבין אחרות שמצאתי אחריה , אלו שמרכיבות לאט לאט את התמונה החדשה של חיי , כל חלק הוא שינוי ענק שאני עושה וכולם ביחד ממלאים אותי במקומות שבהם הזנחתי את עצמי לטובת השכלתנות. אסון הוא צלצול השכמה ואצלי הוא היה בדיוק בזמן. הבקרים חזרו להיות מלווים בחיוך ורצון להמשיך במירוץ המטורף הזה של החיים והמון סבלנות שבלעדיה היה קשה להמשיך להרכיב את הפאזל הקסום הזה.
