Away From The Sun

לפני עשור בערך היה לי קראש חמור על בחור כאן מהכלוב. הוא היה חתיך, לוהט, גר (ממש במקרה) באותה עיר פרברית פלצנית שאני גרתי בה, ובאותו הערב כשדיברתי איתו בצ׳אט, קבענו להיפגש בפארק ציבורי ליד הבית שלי.

הגעתי עם מעיל שחור ארוך ואפילו לא ראיתי תמונה שלו לפני. אני זוכרת שהלב שלי הרגיש כמו קרחון לפני שראיתי אותו ושהוא המיס אותו, ואני זוכרת איך הידיים שלו חיממו את שלי. אני זוכרת עוד כמה דברים אבל לא ניכנס לאיפה האצבעות שלו הלכו אחר כך.

העניין הוא שהוא היה כמו סם רעיל בשבילי. ילד טוב של אמא, אבל ילד רע בעצם. כזה שאפשר להתאהב בו אבל מכור לכדורים. דיכאוני. כזה שסיפר לי שכל בוקר תוך כדי נסיעה לעבודה, רצה תמיד להיכנס עם האוטו ישר לתוך קיר. 

ומה אני ידעתי לפני עשור? רציתי לנסות לתקן אותו. אמרתי לעצמי שאיתי יהיה אחרת. לא היה אחרת, נשבר לי הלב, ושנים אחר כך עדיין שמרתי לו טינה על כך שהיה שמוק. קורה.

אז מה רבה הייתה השמחה לאיד לראות את אותו בחור, קראש לשעבר, מככב בפוסט חדש בלינקדאין. קשה לתאר את המראה שנגלה לפניי אבל הוא הוסיף בערך 20 קילוגרם למשקלו ונראה היום כמו בטטה עזובה ומסכנה.

אני לעומת זאת, בעשור האחרון (כמעט) מצאתי את שאהבה נפשי, חתיך הורס לכל הדעות, בחור טוב (באמת) שאין דברים כאלה, ובשנים האחרונות חזרתי להתאמן בשביל הנפש. בתכלס, כשאני מסתכלת במראה, אני אמנם לא שדופה של לפני עשור, אבל בהחלט שמחה יותר. ובראייה לאחור, לא הייתי משנה דבר. וכנראה שזה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב בו את זה (אולי מלבד קונפשנס תל אביב) אז פאק איט.

לפבלש.

חזרנו מסיבוב שוק של שישי. הוא מקולח ומריח טוב ממש, אני עדיין מטונפת. הוא מצחיק אותי וברגע הבא אני בתנוחת ג׳וק על המיטה והיד שלו מתחילה לשפשף לי את הכוס. כמה שניות ועוצר. הוא צוחק שאני רטובה ונותן לי פליק לישבן, ״לכי תתקלחי שלא יישארו סימני מים על הזכוכית.״

כשאני נכנסת לאמבטיה אני קודם כל נשכבת ומנסה לשפשף. אוף, זה לא נוח. 
נעמדת, המים שוטפים את יום שישי ואת החום של הבחוץ. חושבת על הבלונדיני שיש לו חברה. שעברו לגור ביחד. חושבת על כמה הם בטח מזדיינים. כוס אמא שלו בן אלף. לזיין אותי הוא כנראה לא רצה. ולעולם לא אדע.

יוצאת מהמקלחת, שמה חולצת טי ארוכה שבקושי מכסה את העכוז. בלי תחתונים. הוא והחתולה בסשן נעימים משלהם. אני לא מפריעה.

ברקע שמתי מוסיקת חפירות של ראמשטיין והארדקור גרמני. לא יודעת, ככה זרם לי. נשכבת על הספה הנוחה בסלון, הכוס שלי בחוץ. אין סיכוי שהוא ישמע. אני משפשפת את עצמי חזק ומהר כדי לגמור. כל כך רועש בבית מהבאסים והוא בחדר אחר כך שאין סיכוי שישמע. נפלטת לי אנחה. 

גומרת, מסיימת, ממשיכה לסדר את הקניות במקרר.

יופי של יום שישי.

זה קטע, כי גם בטיול הקודם שלי בוינה, לפני עשור (!), כתבתי בכלוב.

כתבתי על דברים אחרים ועל אנשים אחרים, הישבן שלי בזמנו החליף צבעים ואשבורי של לפני עשור היא בוודאי לא אשבורי של היום.

אבל מה שקרה לי היום תפס אותי בהפתעה.

ישבתי במסעדה עם אבא, ומצאתי את עצמי בוהה ומצחקקת במבוכה מול המלצר הפאקינג חתיך הורס ששירת אותנו.

אבא עשה לו (ולי) את המוות כהרגלו וזה לא הפריע לו לחייך חיוך ממיס שובר לבבות וקרחונים.
ועוד יותר מזה, בכל פעם שהביא לנו משהו או לקח משהו מהשולחן, נדף ממנו משב רוח של הבושם שלו שממש, אבל ממש עשה לי את זה.
ואז התחלתי לבהות בו ולהקשיב לצחוק הפלרטטן שלו.
ולאבד את האנגלית שלי כשהודיתי לו בסוף שהיה חתיך הורס ושזרם עם השטויות של הזקן.

וכשהוא נתן לי פתק של המסעדה עם השם שלו, חייכתי ואמרתי - אבל אני לא רואה את מספר הטלפון שלך כאן.
הוא צחק והמשיך לשולחן הבא.

כמובן שהשלב הבא שלי היה לאתר אותו באינסטוש (בכל זאת השנה היא 2022) ולשלוח לו בקשת חברות.
ועכשיו השאלה היא כזאת;
אם לא יקבל, ניחא. אבל אם כן?
אם כן, תכתבי לו כמה בא לך לנשק לו את הזיפים וכמה בא לך שיכניס לך אצבעות מתחת לחצאית בסמטת הבשר האפלה הזאת, שם ליד המסעדה.
וברגעים האלה אני מרגישה קצת יותר בחיים.
הרבה יותר סמוקת לחיים והרבה יותר אני.
אני שכבר שכחתי איך זה מרגיש.

וזהו. אם נודה באמת, המקסימום שהייתי עושה הוא לכתוב לו מחמאות נוטפות פלירטוט ואם איכשהו הייתי מביאה את עצמי לסיטואציה כלשהי, הדבר היחיד שהיה יוצא ממנה הוא אני על מיטה מקבלת נעימים בגב.
כי זה בסדר. וכי מותר לי.
ופאק כמה שאני רוצה את הצמרמורת עמוד שדרה הזאת שוב.

יאאלה, תסיים את המשמרת כבר ותאשר אותי.

לא עכשיו-עכשיו, אבל באופן כללי:

לשכב על הגב במיטה של בית מלון, עם שיער פזור, ושמישהו (או מישהי) יעשה לי נעים ברגליים.
זה יכול להיות מלון בתל אביב, אבל עדיף בחו"ל. עדיף במקום שלא מכירים אותי.

לאכול מה שבא לי, בלי השלכות. להזמין עוד מארז, ועוד עוגיות, ועוד פאי,
למרות שהפסקתי להסתכל במראה כי מה שאני רואה פשוט מגעיל אותי. 

להתאמן בשביל הכיף, ולא בשביל החובה.
להתאמן כל בוקר, כמו הכוסיות העשירות האלה,
שאין להן שום דבר אחר לעשות בחיים,
חוץ מלנטוף זיעה על מזרן יוגה עם מאמן אישי.

שמישהו יביא לי שוקולד. שוקולד ספציפי, ממקום ספציפי, שלולא ההוא בכלל לא הייתי מכירה.
והכי חשוב - מבלי לצפות לתמורה.

להתחבק ולהתעטף בתוך מעיל גדול של מישהו אחר.
שיחבק אותי בחזרה. שיגיד לי שיהיה בסדר.
שזה מותר להתפנק, ואפילו רצוי.

להתעורר בבוקר ולמרוח את היום.
להרגיש נחשקת באמת, כמו פעם.
להרגיש שהכל נמצא בכף ידי.
לשאול את עצמי "על מי בא לך עכשיו?", ואז ללכת ולהשיג אותו.
גם אם זה לרגע, גם אם לשנייה.
תחושת היכולת הזאת, המסוגלות העצמית, היא כשלעצמה האופוריה.
גם אם בתכל'ס, זה לא מה שבאמת רציתי.

חיבוק גדול מאמא.
שהיא תקרא לי בשם חיבה הזה, ששייך רק לה, שלא שמעתי כבר 8 שנים.

שהזמן יעבור לאט יותר, כי לא מתחשק לי להחליט החלטות גדולות, ומתישהו אצטרך.

לא לחלום על דברים שנמצאים בתת-מודע שלי. אני יודעת שהם שם, תודה רבה. 

לצאת לחופש אמיתי. לבד, עם עצמי.
חופש שבו אני בוחרת מי להיות, מה להתלבש, מה לומר.
לקנות מה שאני רוצה,
לישון היכן שאני רוצה,
ולהזדיין עם מי שאני רוצה. לא כי חייבים. אלא כי רוצים.

ובנימה אופטימית זאת, אחזור לעבודה.

אנחנו יושבים באריא לאונג' בר.
שזה בעצם תיאור למקום שבו גברים מבוגרים לוקחים את הפילגשות המנותחות שלהם לאכול ארוחת ערב לפני שהם מזיינים אותן.
המוסיקה רועשת בטירוף וכשיושבים על הבר הירך שלך מתחככת בירך של מי שיושבת לידך. אם זו בלונדינית נאה זה נחמד, אם זה גבר בגיל העמידה אז פחות.
מצד שני, את כרגע נמצאת שם עם גבר בגיל העמידה, נשמה.
העיניים שלי סורקות בזריזות את הבר. חשוך למדי אבל אני לא רוצה שיהיו כאן הפתעות. אני אמנם לא פילגש לפי הספר, אבל אין צורך שמישהו יידע שהייתי כאן.
אני מזמינה לשתות קוקטייל בשם פריחת הדובדבן. הוא שותה גלנליווט 18. אנחנו מזמינים לאכול.
בא לי לעשות לו כל מיני דברים אבל אני לא מרגישה בנוח כאן. בכל זאת אנחנו out in the open.
אני מעבירה יד בשיער הכסוף שלו והוא מחייך עם קמטוטי הבעה ליד העיניים וליד הפה.
אני לא באמת חלק ממה שהולך כאן. הנשים מבוגרות יותר ממני. הן כנראה מרוויחות פחות ממני. הגברים כנראה כופלים את המשכורת הנטו שלי בחזקת 5.
אני לובשת חולצה מכופתרת סאטן סגולה-כחולה וחצאית עיפרון שחורה. לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי. אני עם נעלי עקב אדומות.
בשלב מסוים היד שלו מתגלגלת במעלה הירך שלי ומוצאת את עצמה דרך הוי הצידי שבחצאית שלי. האצבע שלו משוטטת ומלטפת לי את הכוס מבחוץ בעדינות.
פאק, יש לך כזה כוס נעים. הוא לוחש לי.
זרמים עוברים לי בגוף.

ברגע מסוים היד שלו אוחזת לי את השיער, מהבסיס שלו, והוא חצי לוחש חצי נוהם לי שהולכים לשירותים.
השירותים שם די פנסי. הדבר היחיד שמטריד אותי זה שהדלתות חצי שקופות ושאפשר לראות אם יש בפנים יותר מאדם אחד.
בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מיושבי הבר הולכים לשירותים בשביל להסניף שורה, אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על זה שאני בשירותים עם גבר אחר. זאת אומרת כן, אני מתנצלת על זה, אבל לא בפני יושבי הבר...

אנחנו נכנסים לתא והוא נועל אותו.
הוא מקרב את הפנים שלי לשלו ומנשק אותי.
נשיקה ארוכה כזאת, עם לשון חמה שחוקרת את הלשון שלי ואת הפה.
יש לו ריח של ויסקי ושל הסבון שאני משתמשת בו,
ואני תוהה לעצמי איך זה יכול להיות שהוא יודע?

הוא מפשיל את החצאית למעלה.
עבר זמן מאז שהייתי בסיטואציה הזאת, בפוזיציה הזאת, ולא מזמן זרקתי את כל תחתוני ההוללות שלי.
זה פשוט היה מאוד מוזר לסחוב אותם בין מעברי דירה, כשאני לא לובשת אותם כבר 7 שנים בערך...
קניתי במיוחד תחתוני מיני תחרה בצבע כחול.
הם סופר עדינים ומרגיש לי כאילו כל משיכה בהם תקרע אותם לגזרים,
אבל זה לא באמת משנה כי אני זוכרת מה המטרה שלהם.

כשהוא קרוב לגמור, הוא מוציא את הזין שלו החוצה ובטבעיות מסובב אותי ומרוקן לי אותו בתוך הפה.
הוא מחייך ומבקש ממני לשמור את זה עד שנצא מהתא,
ואז לירוק את זה לתוך אחת ממגבות הידיים הקטנות שנמצאות בשירותים.
ולשמור אותה בתיק שלי.

הערב הזה עשה אותי רעבה, ולא לאוכל.