Away From The Sun

להיות ערה ב-5:20 כשהחות׳ים הדבילים מעירים חצי מדינה. פאק יו - אני כבר ערה בשביל השחייה היומית.

סטרייק 6 ימים ברציפות של שחייה, שחייה, אימון, שחייה, אימון, שחייה.

שבוע הבא כינרת.

הפיגורה נראית טוב כי הפסקתי לאכול בצהריים מהלחץ.

לופטהנזה ביטלו את הטיסה מיוזמתם אז שוב ברלינוש. פאק יו אנטישמים.

עוד חודש מינוס יומיים הולכת לטבול באמבט זיעה עם המוני חובבי מטאל אחרים ולגלות מקרוב עד כמה זה היה רעיון גרוע ללבוש בגדים זנותיים ללא חזייה.

קיבלתי אשרור ורבלי לכמה אני מוצלחת. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל עדיין כיף לראות בן אדם מתפתל מולך כשהוא סופסוף חושף את הקלפים שלו. 

הפסדים:

אני בברן אאוט הכי קיצוני שהיה לי בחיים.

אין מוסר השכל. תרקדו.

כמו הפיקוס גומי המגוון שהצלתי ממישהי שלא רצתה בו. כשהגיע אליי היה צרוב משמש שלא התאימה לו.

כמו רוב הצמחים שלנו במרפסת ובבית, שהגיעו דרך בתים אחרים או סתם כלים ברחוב. סנסיוורה שמישהו העיף לפח כי היא עמדה למות. השתקמה אצלי בצורה מהממת ועכשיו מוציאה עוד בייביז נוספים.

כמו הירקה שחיכתה ברחוב במשך שנה. שנה שלמה. בלי שאף אחד נגע בה. הצליחה לשרוד עם מי גשמים מעטים. ואחרי שנה נאספה אלינו ובשנייה שהגיעה אמרה בקול מלא שהיא רוצה לשרוד. לשגשג. לצמוח.

בפיקוס הגומי יש עלה חדש שלא זז במשך שבועות כי הוא היה בשוק מהמעבר. ופתאום העלה מתחיל להתארך. ואיכשהו זה מעודד אותי. 

רוצה לכתוב לך ולספר לך את השטויות האלה, אבל זה לא מתאים. אז אמשיך לבהות מרחוק ואתגעגע. עוד נגיע. עוד נעשה פליי.

הערת העורכת: 
כמות הדם, האנרגיה והכאב שאני שופכת לתוך המקום הזה מיותרים עבורי בכל כך הרבה רמות.
אני צריכה לתת למקום הזה את הכבוד הראוי לו שהוא פנטזיה, פנטזיה ותו לא. אין פה את מה שאני מחפשת, ואין שום סיכוי למצוא. נמאס לי שנשבר לי הלב. אני צריכה להגיד תודה על תקווה בימים שחורים של מלחמה, לקחת את מה שקיבלתי, ולמנף את זה לחיים האמיתיים. החיים האמיתיים הם לא כאן. זה ברור לי עכשיו יותר מתמיד. 

—

השעה שעת לילה מאוחרת. הוא אמר לי שיגיע לתת לי נשיקה וחיבוק לפני הנסיעה.
חיכיתי לו כמו ילדה טובה במשך שעות, טחנתי את כל הפיד, אינסטה ואת הספר פורנו רך שלי באפליקציה. בשלב מסוים התעייפתי, כיביתי את האור ועצמתי עיניים.

אני מתעוררת מרעשים קלים בחדר. עדיין די חשוך, המוח שלי מנסה להבין מה קורה. בין הצללים אני מצליחה לאתר את הדמות שלו. הוא במדים עם כותפות והריח שלו, הריח הזה שיש רק לו, מגיע עד אליי. אני נושמת עמוק ומחייכת.

היי קטנה. הוא אומר.
היי.
התגעגעת אליי?
מה אתה חושב.

הוא מתקרב למיטה ומתיישב לידי. העונה היא אביב לקראת הקיץ, אני לרוב ישנה בחולצת טריקו ותחתונים. אני יודעת שהוא אוהב אותי יותר סקסית אז אני בכותונת תחרה מסאטן תכלת. היה לי מאתגר למצוא אותה, וכשמצאתי ידעתי שהיא במיוחד בשבילו.

מה שלומך קטנה? נרדמת?
חיכיתי לך ונרדמתי. מה השעה?
מאוחר. רציתי לבוא להגיד לך שלום לפני שאני יוצא שוב.
שוב? החיוך שלי נמחק ואני עושה פרצוף.
כן, שוב קטנה. הדברים לא יקרו מעצמם, צריך לטפל בהם. את יודעת איך זה.
טוב, תחבק אותי קצת?

מבלי לחכות הוא עוטף אותי עם כל הגוף שלו. חזק. עמוק. אני מסניפה לו את הצוואר כמו מכורה. העצמות שלי נמחצות קלות תחת המשקל שלו ולא אכפת לי. 
אולי תורידי את הדבר המיותר הזה?
מה, לא אהבת?
אהבתי, אבל אני צריך לראות את הציצים שלך. והתחת.
אני מפשילה ידיים והכותונת יורדת. אני נשארת בתחתוני כותנה לבנים.
אוףףף קטנה. את יודעת שהתחתונים האלה משגעים אותי?
למה?
כי הם גורמים לך להיראות אפילו יותר ילדה מבדרך כלל. זה מטריף אותי.

היד שלו מזיזה בעדינות את התחתון והאצבע מוצאת את עצמה בתוכי. רטוב.
קטנה… את כל כך רטובה… הוא נוהם.
אני מתפתלת וגונחת.
את יודעת, זה מה שאני אוהב בך. תמיד רטובה ומחכה לי. 
האצבע שלו נוגעת לי בתוך הרחם עמוק. היד שלי נשלחת קדימה כדי לגעת בדגדגן.
מה מבקשים לפני שעושים, קטנה?
רשות. מבקשים רשות.
איך מבקשים רשות?
אפשר לאונן בבקשה, אדוני?
כן. לא לגמור עדיין.
אבל כל כך התגעגעתי…

האצבע שלו יוצאת ממני במפתיע והוא מורח אותה על לחי ימין שלי.
קטנה, את יודעת שאני מחליט מתי. את יודעת שהגמירות שלך שייכות לי. את - כולך - שלי. 
הכוס שלי פועם.
אפשר לקבל את האצבע שלך שוב, בבקשה? אני עושה פאפי פייס.
ביקשת יפה, אז כן.
הוא מחליק שוב אצבע פנימה ודוחף והודף. 
האצבע שלי חוזרת לדגדגן.
אני משפשפת חזק. 
הוא אוהב לשמוע שאני מאוננת אחת ליום, אבל ברור שלגמור בעצמי או איתו זה לא אותו הדבר.
הזרמים ברגליים מתחילים להגיע.
מותר לגמור, אדוני?
עוד קצת, קטנה. 
אני ממשיכה לגעת בעצמי, מוטרפת.
עכ-שיו.
אני צורחת ומתפוצצת על האצבע שלו.
הכוס שלי פועם עליו כמו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
הוא מחייך ומחבק אותי.
התגעגעתי לטירוף הזה שלך, קטנה. מת עלייך.

—

ובאותו הרגע, שלא קרה באמת, אני לוקחת את הקסם הקטן שנשאר ושומרת אותו עמוק עמוק בתוך הלב כדי שאזכור איך זה מרגיש כשהחלקים של הפאזל נופלים למקום. גם אם עכשיו כואב לי, וכואב, אני אהיה בסדר. יש דבר אחד שאני צריכה, והוא אני. ואת זה יש לי. אולי אנסה שוב, אולי לא. הכי חשוב הוא לנשום.

הוא אמר לי תבואי כמו שאת. כמו שאת מבחינתי אומר שיער חפוף. חולצה מכופתרת. ג׳ינס בהיר חדש שאני אוהבת שנופל לי מהתחת. אוקספורד חומות. מסודרת.

אני מזמינה שוקו כי זה הדבר היחיד שאני שותה או אוכלת במקום הזה. מזכיר לי שלא הזמנתי סנדוויץ חביתה מאז הקרייה בצבא.

בזמן שאני מחכה לשוקו הדוחה שלי אני רואה אותו. הוא בדיוק כמו שחשבתי שייראה עם שרשרת זהב וחולצה לבנה. הלב שלי מתפצפץ בחזה כי חיכיתי לזה. חיכיתי למשהו. מה זה המשהו הזה?

הכריזה כורזת בשם שלי ואני ניגשת לקחת את השוקו. הוא ניגש גם. היד שלו עוברת על היד שלי ברפרוף עדין כזה. חשמל. הוא מסתכל עליי והעיניים שלו מביטות לשלט הצדדי של שירותים. אני נושמת עמוק, מסתכלת ימינה שמאלה ונכנסת לשם. הוא מגיע בשקט אחריי. יש תא אחד רגיל ואחד של נכים.

אני נכנסת לנכים.
יש לי גומייה אפורה על היד. השיער שלי אחרי מקלחת. פזור וחצי רטוב. הוא מבקש שאאסוף אותו לקוקו גבוה ובאופן מפתיע לא הבאתי איתי את המסרק שלי. אני מסתדרת. אני מסתכלת עליו. נושמת עמוק.

הוא מתיישב על המכסה אסלה הסגור ומסתכל עליי עם עיניים ירוקות בוהקות. ״מה את רוצה?״ הוא שואל. להיות הזונה הקטנה שלך. הוא אומר לא. זה לא מה שאת רוצה. תנסחי את זה מחדש.
להיות הילדה הטובה שאתה עוטף ומלטף, שאתה עושה לה צמות בשיער ועושה לה נעים מאחורי בברך. 
אוקיי. מה את צריכה לעשות בשביל להיות הילדה הטובה הזאת?
אני יודעת לבד ולמרות שהתכוננתי לזה כמה ימים אני לא מצליחה להביא את עצמי לשם. אני רוצה אבל לא מצליחה. אני רועדת מפחד והתרגשות וחרמנות מוזרה שמטפסת לי במעלה הגב ומטפטפת לי מתחת לג׳ינס.

הוא מחזיק לי את היד. זה ממש בסדר אם את לא רוצה. את לא צריכה. אני לא רוצה שתרגישי שאת חייבת. אבל אני רוצה. אני רוצה ליהנות שוב מהנמוך המשכר הזה. אני רוצה לנסות צלילת עומק חדשה לתוך מה שעושה לי טוב ומה שגורם לי להרגיש כמו מי שאני בתוך הפנטזיות. לא הרגשתי את תחושת השליטה הזאת שנים. מצחיק לומר שליטה כאילו שאני שולטת שם אבל אני בהחלט מנווטת את הסיטואציה. זה שלי, לא שלו.

אני ניגשת אליו ופותחת לו את הרוכסן. לאט הוא אומר. יש זמן. אני נוגעת בו בחרדת קודש ממש ורואה את קווי המתאר של התחתונים שלו. עומד לו בטירוף. אני מלטפת לו את הזין מעל התחתונים והוא גונח. אחר כך אני מוציאה אותו החוצה, מתפעלת ממנו. אני מעבירה לשון ארוכה לכל האורך ואז מכניסה אותו לפה, מנסה להעריך את הגודל. הוא מסתכל לי שוב בעיניים ובלי לחכות יותר מדי הוא מתחיל לזיין לי את הפה חזק. להוציא ולהכניס בלי לתת לי לנשום יותר מדי אוויר. אני נשנקת וכל הרוק שלי מטפטף על הסנטר ועל החולצה ועל השרשרת ששמתי. אני מוצצת לו כאילו שזה הדבר היחיד שאני צריכה עכשיו וכאילו החיים שלי והחמצן שלי תלויים בזה.

אני עושה את זה עד שהוא לוחש לי שהוא עומד לגמור ואומר לי שכילדה הטובה שאני הוא מצפה ממני לבלוע הכל. וזה בדיוק מה שאני עושה. טעם מלוח של זרע פוגע לי בגרון ואני נושמת מהאף כדי לא להיחנק ולא לאבד אף טיפה. אני מחייכת.

הברכיים שלי רטובות ועברתי לשבת על התחת כי הן כואבות מדי מהחיכוך שכבר הפעלתי עליהן ועכשיו היד שלו בשיער שלי מושכת אותו והוא נושם אותי עמוק אליו לחזה ואומר לי שאני טובה. הכי טובה. ורטוב לי בתחת ובברכיים ובתוך התחתונים אבל חם לי בפנים. 

(תהיות ברומו של עולם, אין פה תחת ציצים כוס, כל החרמנים תעברו הלאה)

מישהו יודע איך האלגוריתם של הכלוב עובד? כלומר מה גורם לאנשים מסיומים להופיע מחוברים קודם ומה גורם לאחרים לפנות אליהם.

אני שואלת את עצמי אם זה שאני מתחברת לכאן יותר (תירגעו, יש לי את הבלוגים הקבועים שלי) וזה שאני מגיבה לבחורים רנדומליים (כל עוד הם לא כותבים לי הודעה ראשונה ממש דבילית וכל עוד הם מצליחים להצחיק אותי) מעלה אותי באלגוריתם למעלה. לאלוהים פתרונים אבל בשבוע האחרון אני מוצפת פניות וזה באמת גורם לי לתהות על מה קרה קודם - הביצה או התרנגולת.

זה מזכיר לי (ויסלחו לי הקבועים של פעם) את המסיבות של הדאנג׳ן ברח׳ השרון. תמיד הייתי פרח קיר, שנאתי להכיר אנשים חדשים. שנאתי לדבר עם זרים. לקח לי שנים להתגבר על המבוכה וגם היום אני נכנסת לדפוסים האלה לפעמים. לא משנה שיש לי מה להציע. אבל בדאנג׳ן זה היה אחרת, זה כאילו ברגע שירדתי במדרגות הביטחון העצמי שלי הפך למופרז ועפתי על עצמי. בצורה כל כך מדויקת ולא ברורה. כאילו אמרתי לעצמי; את לא צריכה להילחם בכוסיות הבלונדיניות מידה 34 של תל אביב. כאן את מספיק טובה כמו שאת. והחרא הזה עבד - משכתי אליי מחזרים כמו זבובים. באמת כי האמנתי שאני טובה יותר מהם וזה שם אותי במקום התחלתי גבוה יותר. כאילו התחלתי את המשחק בשלב 3 כשהם עדיין מנסים להבין את שלב 1.

והיום אני שואלת את עצמי איך הייתי מתנהגת במסיבה. או במאנץ׳. או בכלל. אם המבוכה הזאת שסחבתי כל תקופת הנעורים שלי הייתה ממשיכה או שהייתי הרבה יותר אשבורי של גיל 26. חסרת דאגות, שלא מעניין אותה כלום, שמקבלת עבודת ידיים בפומבי במבוך כשכולם מסתכלים ושלא אכפת לה. רק הגמירה שלה מעניינת אותה.

שיט. הבטחתי לא לכתוב על דברים סוטים כאלה. זה הקיו שלי לסיים ולפרסם. 

נתראה בסיבוב.

מה כבר בחורה בכלוב מבקשת?

שיתנו לה הרגשה טובה שמעריכים אותה כי היא מהממת מבפנים ולא רק מבחוץ. 

נשמות, הדבר הזה פי מאה יותר מחרמן אותי מאשר כל דבר אחר. מה שיש לי בין הרגליים מגיב לעיתים רחוקות אבל מגיב בעוצמה לדיבורים נעימים כי החוט המקשר מתחיל במוח שלי ומשם יורד למטה.

לכבד גבולות אבל לנסות למתוח אותם. כי אחרת משעמם.

להגיב כשהיא מפלרטטת איתכם. עד כדי כך קשה?

להיות איש שיחה. להצחיק אותה. להראות שגם לך מעבר לזין יש גם מוח. זין אפשר להשיג בלי סוף אבל בחור עם זין בלי מוח זה כמו אוכל בלי מלח. תפל ומיותר. ולהיפך, בחור עם מוח יכול להעיף ב-300 קמ״ש גם אם הזין שלו חצי כוח.

—

אני אחרי עקירה (אתמול) אז מי שכואב לו, שידחוף מקל לתחת ויתקדם הלאה.

איך הצעירים של היום אומרים?

בקרוב יושמד.

ביוש.

לפני עשור בערך היה לי קראש חמור על בחור כאן מהכלוב. הוא היה חתיך, לוהט, גר (ממש במקרה) באותה עיר פרברית פלצנית שאני גרתי בה, ובאותו הערב כשדיברתי איתו בצ׳אט, קבענו להיפגש בפארק ציבורי ליד הבית שלי.

הגעתי עם מעיל שחור ארוך ואפילו לא ראיתי תמונה שלו לפני. אני זוכרת שהלב שלי הרגיש כמו קרחון לפני שראיתי אותו ושהוא המיס אותו, ואני זוכרת איך הידיים שלו חיממו את שלי. אני זוכרת עוד כמה דברים אבל לא ניכנס לאיפה האצבעות שלו הלכו אחר כך.

העניין הוא שהוא היה כמו סם רעיל בשבילי. ילד טוב של אמא, אבל ילד רע בעצם. כזה שאפשר להתאהב בו אבל מכור לכדורים. דיכאוני. כזה שסיפר לי שכל בוקר תוך כדי נסיעה לעבודה, רצה תמיד להיכנס עם האוטו ישר לתוך קיר. 

ומה אני ידעתי לפני עשור? רציתי לנסות לתקן אותו. אמרתי לעצמי שאיתי יהיה אחרת. לא היה אחרת, נשבר לי הלב, ושנים אחר כך עדיין שמרתי לו טינה על כך שהיה שמוק. קורה.

אז מה רבה הייתה השמחה לאיד לראות את אותו בחור, קראש לשעבר, מככב בפוסט חדש בלינקדאין. קשה לתאר את המראה שנגלה לפניי אבל הוא הוסיף בערך 20 קילוגרם למשקלו ונראה היום כמו בטטה עזובה ומסכנה.

אני לעומת זאת, בעשור האחרון (כמעט) מצאתי את שאהבה נפשי, חתיך הורס לכל הדעות, בחור טוב (באמת) שאין דברים כאלה, ובשנים האחרונות חזרתי להתאמן בשביל הנפש. בתכלס, כשאני מסתכלת במראה, אני אמנם לא שדופה של לפני עשור, אבל בהחלט שמחה יותר. ובראייה לאחור, לא הייתי משנה דבר. וכנראה שזה המקום היחיד שאני יכולה לכתוב בו את זה (אולי מלבד קונפשנס תל אביב) אז פאק איט.

לפבלש.

זה קטע, כי גם בטיול הקודם שלי בוינה, לפני עשור (!), כתבתי בכלוב.

כתבתי על דברים אחרים ועל אנשים אחרים, הישבן שלי בזמנו החליף צבעים ואשבורי של לפני עשור היא בוודאי לא אשבורי של היום.

אבל מה שקרה לי היום תפס אותי בהפתעה.

ישבתי במסעדה עם אבא, ומצאתי את עצמי בוהה ומצחקקת במבוכה מול המלצר הפאקינג חתיך הורס ששירת אותנו.

אבא עשה לו (ולי) את המוות כהרגלו וזה לא הפריע לו לחייך חיוך ממיס שובר לבבות וקרחונים.
ועוד יותר מזה, בכל פעם שהביא לנו משהו או לקח משהו מהשולחן, נדף ממנו משב רוח של הבושם שלו שממש, אבל ממש עשה לי את זה.
ואז התחלתי לבהות בו ולהקשיב לצחוק הפלרטטן שלו.
ולאבד את האנגלית שלי כשהודיתי לו בסוף שהיה חתיך הורס ושזרם עם השטויות של הזקן.

וכשהוא נתן לי פתק של המסעדה עם השם שלו, חייכתי ואמרתי - אבל אני לא רואה את מספר הטלפון שלך כאן.
הוא צחק והמשיך לשולחן הבא.

כמובן שהשלב הבא שלי היה לאתר אותו באינסטוש (בכל זאת השנה היא 2022) ולשלוח לו בקשת חברות.
ועכשיו השאלה היא כזאת;
אם לא יקבל, ניחא. אבל אם כן?
אם כן, תכתבי לו כמה בא לך לנשק לו את הזיפים וכמה בא לך שיכניס לך אצבעות מתחת לחצאית בסמטת הבשר האפלה הזאת, שם ליד המסעדה.
וברגעים האלה אני מרגישה קצת יותר בחיים.
הרבה יותר סמוקת לחיים והרבה יותר אני.
אני שכבר שכחתי איך זה מרגיש.

וזהו. אם נודה באמת, המקסימום שהייתי עושה הוא לכתוב לו מחמאות נוטפות פלירטוט ואם איכשהו הייתי מביאה את עצמי לסיטואציה כלשהי, הדבר היחיד שהיה יוצא ממנה הוא אני על מיטה מקבלת נעימים בגב.
כי זה בסדר. וכי מותר לי.
ופאק כמה שאני רוצה את הצמרמורת עמוד שדרה הזאת שוב.

יאאלה, תסיים את המשמרת כבר ותאשר אותי.

לא עכשיו-עכשיו, אבל באופן כללי:

לשכב על הגב במיטה של בית מלון, עם שיער פזור, ושמישהו (או מישהי) יעשה לי נעים ברגליים.
זה יכול להיות מלון בתל אביב, אבל עדיף בחו"ל. עדיף במקום שלא מכירים אותי.

לאכול מה שבא לי, בלי השלכות. להזמין עוד מארז, ועוד עוגיות, ועוד פאי,
למרות שהפסקתי להסתכל במראה כי מה שאני רואה פשוט מגעיל אותי. 

להתאמן בשביל הכיף, ולא בשביל החובה.
להתאמן כל בוקר, כמו הכוסיות העשירות האלה,
שאין להן שום דבר אחר לעשות בחיים,
חוץ מלנטוף זיעה על מזרן יוגה עם מאמן אישי.

שמישהו יביא לי שוקולד. שוקולד ספציפי, ממקום ספציפי, שלולא ההוא בכלל לא הייתי מכירה.
והכי חשוב - מבלי לצפות לתמורה.

להתחבק ולהתעטף בתוך מעיל גדול של מישהו אחר.
שיחבק אותי בחזרה. שיגיד לי שיהיה בסדר.
שזה מותר להתפנק, ואפילו רצוי.

להתעורר בבוקר ולמרוח את היום.
להרגיש נחשקת באמת, כמו פעם.
להרגיש שהכל נמצא בכף ידי.
לשאול את עצמי "על מי בא לך עכשיו?", ואז ללכת ולהשיג אותו.
גם אם זה לרגע, גם אם לשנייה.
תחושת היכולת הזאת, המסוגלות העצמית, היא כשלעצמה האופוריה.
גם אם בתכל'ס, זה לא מה שבאמת רציתי.

חיבוק גדול מאמא.
שהיא תקרא לי בשם חיבה הזה, ששייך רק לה, שלא שמעתי כבר 8 שנים.

שהזמן יעבור לאט יותר, כי לא מתחשק לי להחליט החלטות גדולות, ומתישהו אצטרך.

לא לחלום על דברים שנמצאים בתת-מודע שלי. אני יודעת שהם שם, תודה רבה. 

לצאת לחופש אמיתי. לבד, עם עצמי.
חופש שבו אני בוחרת מי להיות, מה להתלבש, מה לומר.
לקנות מה שאני רוצה,
לישון היכן שאני רוצה,
ולהזדיין עם מי שאני רוצה. לא כי חייבים. אלא כי רוצים.

ובנימה אופטימית זאת, אחזור לעבודה.

אנחנו יושבים באריא לאונג' בר.
שזה בעצם תיאור למקום שבו גברים מבוגרים לוקחים את הפילגשות המנותחות שלהם לאכול ארוחת ערב לפני שהם מזיינים אותן.
המוסיקה רועשת בטירוף וכשיושבים על הבר הירך שלך מתחככת בירך של מי שיושבת לידך. אם זו בלונדינית נאה זה נחמד, אם זה גבר בגיל העמידה אז פחות.
מצד שני, את כרגע נמצאת שם עם גבר בגיל העמידה, נשמה.
העיניים שלי סורקות בזריזות את הבר. חשוך למדי אבל אני לא רוצה שיהיו כאן הפתעות. אני אמנם לא פילגש לפי הספר, אבל אין צורך שמישהו יידע שהייתי כאן.
אני מזמינה לשתות קוקטייל בשם פריחת הדובדבן. הוא שותה גלנליווט 18. אנחנו מזמינים לאכול.
בא לי לעשות לו כל מיני דברים אבל אני לא מרגישה בנוח כאן. בכל זאת אנחנו out in the open.
אני מעבירה יד בשיער הכסוף שלו והוא מחייך עם קמטוטי הבעה ליד העיניים וליד הפה.
אני לא באמת חלק ממה שהולך כאן. הנשים מבוגרות יותר ממני. הן כנראה מרוויחות פחות ממני. הגברים כנראה כופלים את המשכורת הנטו שלי בחזקת 5.
אני לובשת חולצה מכופתרת סאטן סגולה-כחולה וחצאית עיפרון שחורה. לא ארוכה מדי ולא קצרה מדי. אני עם נעלי עקב אדומות.
בשלב מסוים היד שלו מתגלגלת במעלה הירך שלי ומוצאת את עצמה דרך הוי הצידי שבחצאית שלי. האצבע שלו משוטטת ומלטפת לי את הכוס מבחוץ בעדינות.
פאק, יש לך כזה כוס נעים. הוא לוחש לי.
זרמים עוברים לי בגוף.

ברגע מסוים היד שלו אוחזת לי את השיער, מהבסיס שלו, והוא חצי לוחש חצי נוהם לי שהולכים לשירותים.
השירותים שם די פנסי. הדבר היחיד שמטריד אותי זה שהדלתות חצי שקופות ושאפשר לראות אם יש בפנים יותר מאדם אחד.
בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מיושבי הבר הולכים לשירותים בשביל להסניף שורה, אני לא מרגישה שאני צריכה להתנצל על זה שאני בשירותים עם גבר אחר. זאת אומרת כן, אני מתנצלת על זה, אבל לא בפני יושבי הבר...

אנחנו נכנסים לתא והוא נועל אותו.
הוא מקרב את הפנים שלי לשלו ומנשק אותי.
נשיקה ארוכה כזאת, עם לשון חמה שחוקרת את הלשון שלי ואת הפה.
יש לו ריח של ויסקי ושל הסבון שאני משתמשת בו,
ואני תוהה לעצמי איך זה יכול להיות שהוא יודע?

הוא מפשיל את החצאית למעלה.
עבר זמן מאז שהייתי בסיטואציה הזאת, בפוזיציה הזאת, ולא מזמן זרקתי את כל תחתוני ההוללות שלי.
זה פשוט היה מאוד מוזר לסחוב אותם בין מעברי דירה, כשאני לא לובשת אותם כבר 7 שנים בערך...
קניתי במיוחד תחתוני מיני תחרה בצבע כחול.
הם סופר עדינים ומרגיש לי כאילו כל משיכה בהם תקרע אותם לגזרים,
אבל זה לא באמת משנה כי אני זוכרת מה המטרה שלהם.

כשהוא קרוב לגמור, הוא מוציא את הזין שלו החוצה ובטבעיות מסובב אותי ומרוקן לי אותו בתוך הפה.
הוא מחייך ומבקש ממני לשמור את זה עד שנצא מהתא,
ואז לירוק את זה לתוך אחת ממגבות הידיים הקטנות שנמצאות בשירותים.
ולשמור אותה בתיק שלי.

הערב הזה עשה אותי רעבה, ולא לאוכל.