כמה הוא רצה שאהיה שלו כמו שהוא מדמיין "שלו" ולא רק בצילומים. בתקופה איתו הבנתי לעומק את מהות ה"שליטה" מלמטה. שאין לי באמת הגדרות אבל שאם כבר מדברים בהגדרות אני הכי נופלת למשבצת ה- DDLG והבראט. לא כי אני מתנהגת כמו ילדה קטנה, אלא כי פשוט אני בלתי נסבלת. אני אובססיבית. אני אוהבת בצורה חד ערכית ומשמעותית ודברים הם בשחור או לבן. אין אמצע. אוהבת אותך או שונאת אותך. אתה הדבר הכי טוב שקרה לי או הסיוט הכי גדול שלי. לעולם אזכור לו את יום שישי ההוא שנסענו למחנה יהודה ביחד. את הפעם ההיא בחוף בת"א. את הצילומים הראשונים במולדת 5. הבניין המקורי כבר לא קיים. את הצילומים בבן שמן. את השוקולד של קרדינל. את הרביבה והסיליה של שישי ולפעמים שבת בבוקר. שלמרות שהייתי חוזרת ממסיבה ב- 5 בבוקר עדיין הייתי מתעוררת למענו ב- 9. לימים הפסקתי קצת עם השעות המוזרות כדי שאוכל לפגוש אותו בצורה שפויה יותר. בדיעבד זה עשה לי טוב. זה מצחיק כי בדרך מסוימת התביישתי בו ובעצמי. בעובדה שאני הולכת איתו ברחוב, לאכול במנזר, סתם לבית קפה ואנשים בוודאות מסתכלים עלינו ושואלים את עצמם למה לעזאזל בחורה בת 28 (ילדונת!) מבלה עם בחור בן 50+. היינו אינטנסיביים בצורה הכי אינטנסיבית שיכולה להיות. ובסוף זה נגמר כי זה היה צריך להיגמר. כי פגשתי את (מי שלימים יהיה) בעלי. שמרתי גיבוי של השיחות שלנו אבל אני זוכרת בצורה כל כך בהירה שהוא אמר, באופן כל כך ודאי ומוזר, שהוא *יודע* שהבחור הבא שאפגוש ויהיה רציני אחריו, יהיה בעלי. ואני צחקתי לו בפנים ואמרתי לו שהזחיחות שלו מצחיקה אותי. והוא אמר לי, בטון הכל כך אופייני לו, והכינוי היחיד שהיה רק שלו, "פלצת, את עוד תחזרי להגיד לי תודה ושצדקתי." אז הוא צדק. ואני לא הייתי מספיק חזקה בשביל להזמין אותו לחתונה למרות שזה היה עושה לו הכי טוב שבעולם.
הוא נפטר באפריל 2018. לי נשארו הזכרונות ותחושת
ההחמצה. לא אמרתי לו מספיק תודה. ולא אמרתי לו מספיק כמה אני אוהבת אותו.
(יושמד בקרוב)