ממש פגעתי בה....אולי סופי אולי לא.
אבל פעם כשהיינו רבות הרגשתי אשמה, גם אם היתי צודקת. הרגשתי רע עם עצמי, הייתי בוכה.
היום זה פחות. לפעמי אני חושבת שכבר אין לי כוח להתעצבן, לפעמים אני חושבת שאולי בגלל שהפסקתי לחיות דרכה. דרך הרגשות ותגובות שלה.
אני יודעת כמה קשה לה. היא לבד שאופן מסוים אבל אני גם יוגעת שלמרות שהיא אמי אני חייבת איכשהו גם לשמור על עצמי.
יש לי חשש, שאני אהיה כל כך עסוקה בה ולעשוז לה שאני אמצא את עצמי עוד כמה שנים בלי השכלה, ובלי כלום. אני חוששת להשאב בתוך זה. מצד שני אני כל כך רוצה לעזור לה.
כל יום אני יוצאת ב8 לעבודה, חוזרת ב10 - 11 בלילה. אפילו לקחתי עוד עבודה בדרך עוד קצת כסף. ואז היא מתלוננת שאין לי זמן עבורה. היא מתלוננת למה אני לא מסיימת שיעורי נהיגה... מתי יש לי זמן???
אני מנסה לתת כמה שאני יכולה. לקחתי אותה לפני כמה ימים לקפה וזה המשיך לארוחת ערב כי ידעתי שהיא מתוסכלת ושעבר עליה שבוע לא קל. ניסיתי לעודד אותה. אפילו לקחנו את המחשב נייד ועבדנו קצת ביחד. נתתי לה רעיונות מה ואיך לעשות. אבל בסופו שלדבר אני לא יכולה לעשות דברים במקומה. אני לא יכולה להיות הבייביסיטר שלה.
היא מרגישה אשמה שבגילי אני עובדת קשה במקום להנות. בסדר כבר השלמתי עם זה. לפעמים אני מאשימה אותה אבל בו זמנית אני מבינה. זה לא קל היא התפקידים התחלפו. זה לא קל כי איןלנו כבר את החיבור שהיה בינינו. בעיה היא שהיא לא מבינה את זה. משהו צריך לשלם את המחיר. אני יכולה לבחור עבודה אחרת שעות אחרות אבל אז לא יהיה כסף בבית. או שאני יכולה להמשיך כמו עכשיו ושזה יפגע ביחסינו. אני משתדלת כמה שאני יכולה אך גם אני בפאניקה בזמן אחרון. היא לא יודעת כי אני לא רוצה להעמיס עליה. אבח אם אני אשתניתי עבודה גם היא צריכה. זה חייב להיות הדדי. כרגע זה לא בא ממנה. בגלל סיבות כאלה ואחרות.
אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. זה נראה כאילו המשפחה מתפרקת.... ולי כבר אין כוח לאסוף את השברים חזרה...
לפני 15 שנים. 10 בפברואר 2009 בשעה 19:31