אז הנה חזרתי.
לכתוב
לשחק
להתרגש
להיות.
חשבתי שהעולם הזה מיצה את עצמו...
הרגשתי יותר מידיי בנוח עם כל המתרחש סביבי.
בניתי חוקים ברורים...
איך להתרחק, להשמר, להישאר שפוייה לא להיפגע ולא לפגוע...
נורא התרחקתי בתקופה האחרונה גם מאנשים גם ממסיבות
אף אחד לא באמת פגע בי
אבל תחושת הקיבוץ והנורמליזציה של העניין הפכו את הדבר לסתמי
לא מפתה לא מיסטורי- הכל גלוי וממש פה מול האף שלכם...
גם כשניסיתי לשחק מחוץ לאור הזרקורים של המסיבות
תחושת בחילה קלילה עטפה אותי- הכל נהייה פרווה....
זה השתנה...
הוא הפתיע אותי...
גרם לי להתרגש גם מהדברים הבסיסיים ביותר שמזמן איבדו את ערכם אצל האנשים כאן ומחוץ לעולם הזה
הוא מוציא ממני תשוקה גולמית שצורבת בתוך הגוף
ועם זאת להיות ליידו מרגיש כל כך טבעי
בעודי משילה קירות שבניתי מזמן הרבה לפני האתר הזה.
מתמלאת חרדות
אבל מצד שני יש סיבה שלא הרגשתי כלום בתקופה האחרונה- ברחתי לפני הייסורים והאכזבה
התעלמתי מרגשות....
אני מודעת לסיכון שאני לוקחת
ורוב הסיכויים שזה יצית מדורות שאף אחד מאיתנו לא רוצה ו/או צריך להתמודד
אבל אני לא חושבת שאני יכולה ללכת על האופצייה הקודמת....
לחיי התחלות חדשות...
שבוע טוב לכולם.
לפני 14 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 15:14
