האהבה עושה אותי פגיעה כל כך.
גם כשהיא טובה ,גם כשהיא גורמת להמון אושר,יש גם את הרגעים האלו שהיא כואבת עד חוסר יכולת להכיל אותה.
אני אוהבת היום אהבה כזו שלפני כמה שנים הבטחתי לעצמי לא לאהוב יותר ככה. אסרתי על עצמי .
זו אני אותה אחת שכבר לא ממש האמינה,אותה אחת שהלבד הפך להרגל נוח,כמו מן ביטחון סוטה בכאב מוכר.
עשיתי עבודה לא קלה ולמדתי לעשות את זה בסופו של דבר כשהבנתי שלשבת על ענף גבוה ולהימנע מקרבה ואינטימיות זה בעצם לא לחיות עד הסוף.אני זוכרת כמה קשה וכמה כאב צף ועלה בתהליך הזה . כעס היה עולה בתוכי כשמישהו היה אומר לי שהוא אוהב אותי. אולי כעסתי כי לא האמנתי.
היום אני זקוקה לאהבה הזו, כל כך הרבה זמן שלא הזדקקתי לאהבה ככה .
רוצה איתו ,רוצה קרוב אליו ,לגעת ,רוצה שיגע ,שיחבק , רוצה לתת ,לעשות לו טוב ,לענג , להיתמסר לו ,רוצה לחלוק איתו את חיי והאהבה הזו כל יום גודלת ומתעצמת .
לפעמים אין לי אויר מרוב אהבה .
לפני 19 שנים. 12 ביולי 2005 בשעה 7:10
