לפני 19 שנים. 4 בדצמבר 2004 בשעה 0:56
אני מביטה לאחור ,רואה את הדרך שעשיתי ומעל כמה בורות עמוקים בהן טמונים הפחדים הכי עמוקים שלי עברתי בגוף רועד . הפכתי הרבה אבנים והבטתי בייצורים השוכנים תחתן ואפילו התידדתי עם כמה מהם כך שאני חשה כמעט ובנוח בחברתם .
הבוקר הבטתי בעצמי במראה ושאלתי את עצמי כמה שאלות :
למה אני רוצה בזה ?
למה אני צריכה את זה ?
ולמה אני כל כך אוהבת שמכאיבים לי ?
לא ,אני לא שונאת את עצמי .
אני אפילו די אוהבת ומעריכה את מי שאני . מפחיד אותי לדעת שכל פעם שאני הולכת עוד צעד קדימה הוא הפך להיות מאחורי והצעדים הבאים צריכים וחייבים להיות קשים וכואבים מאלו שהיו.
אין לי תשובה לכל השאלות שאני שואלת את עצמי ,אבל ברור לי שכשאני כואבת אני מרגישה מלאה ,אני מרגישה קיימת בכל מובן ויותר מבכל רגע אחר .
