רומא לא נבנתה ביום אחד

האדרנלין משתולל לי בגוף ובעיקר במוח ואני לא מצליחה לנשום.
כרגיל, אדם טוטאלי וקיצוני כמוני, או שלא קורה כלום או שהכל קורה במכה אחת.

ההתרגשות מכך שזזים דברים, שכבר אני בודקת מקומות לשכור, מדברת עם בנקאים על הלוואות, בונה תוכנית עסקית ובמקביל יוצאת לדייטים ובעיקר התחושה הזו שאוטוטו אני עוזבת את העבודה, הכל ביחד כל כך מבלבל ואני לא יודעת לעשות את הפאוזה הזו ולומר לעצמי – רגע, אחד-אחד.

והדייט של אתמול, סוף סוף בחור שהייתי עושה,
אבל הוא פסיכי עם קבלות, זה היה כמו לצפות בהצגה, או בתאונת דרכים.
היה לי ברור שאני לא רוצה איתו כלום רומנטי כי הוא שקוע בעצמו, סוציופט ומיזנטרופ ולמעשה לא רואה אותי.
אבל ללא ספק הייתי עושה אותו.
והוא לא הראה שום סימן, גם לא כשהזמנתי אותו לעלות באיזה תירוץ משעשע.
היה לו תירוץ טוב מצד אחד,
מצד שני כשגבר רוצה לזיין, שום דבר לא יעצור אותו.
כנראה שהוא לא רצה.

והייתי יכולה להמשיך הלאה בלי לחשוב על זה שוב.
אבל האגו, שרוצה תמיד לנצח,
שוב מתעתע ופתאום הוא נראה אטרקטיבי גם במובן הרומנטי.
והוא הביא לי משהו שהתחייבתי להחזיר,
כך שאני אאלץ לראות אותו שוב,
ואני מרגישה איך הגנים האובססיביים מחלחלים להם,
אחרי ששנים הם לא צייצו אפילו.

ואני לא רוצה להיות כזו,
ואני לא רוצה את ההיי המטורף הזה.
אני רוצה סבבה,
נטו סבבה, בלי עליה ובלי ירידה.
איזה בלבלות.