אני עושה רק חצי ממה שאני אמורה לעשות ואז מתמוטטת מול הטלויזיה, רק מזמינה סרטים כל היום.
השלג סגר אותי בבית ליומיים וזה די נחמד למרות שקצת הדאגתי את עצמי כשסוף סוף יצאתי לטיול עם הג'ינג'ית ואיזה דוס צעק לי שיפה לי כובע ושאם אני אמשיך ככה אני אמצא חתן, בחיי ששקלתי את הרעיון.
הוא דיבר על צניעות וכל הטלויזיה שראיתי ביומיים האחרונים התרוצצה לי בראש, איך אני נהנית מהבנות של הפנר, איך זה פורט לי על הנוסטלגיה ומעלה חיוכים כששיחות נשמעות לי מוכרות, או כשהבנות מסופר מודל צריכות לדגמן סקסיות ואני ישר חושבת שהייתי זוחלת על ארבע, אלוהים איך הייתי טובה בזה, תנו לי רק להתפשט ולהתפלש על הרצפה והניצוצות עפים, איפה הבחורה ההיא נעלמה, למה היא מכסה את עצמה כל כך.
החוסר בטחון הזה שהשתלט בשנים האחרונות מעיק.
יש לי תואר, די פלצני ונחשב, לקח לי תשע שנים לעשות אותו וביום שסיימתי לא רציתי לשמוע עליו יותר.
צללתי להמון קריירות בלי לחשוב פעמיים ובלי שום ניסיון והייתי ממש טובה עד שגיליתי במה אני מצויינת ולא הסתכלתי אחורה פעמיים ועכשיו אני שוב נכנסת לאדמה לא מוכרת ומתאבדת עליה כאילו אין מחר.
רק מה, לצורך כל מיני בירוקרטיות אני צריכה להשתמש בתואר, וליישם משהו שלמדתי כל כך הרבה שנים וזה משתק אותי, אני מזיזה את הניירת משולחן לשולחן, פותחת-סוגרת ולא מסוגלת לקדם את זה.
זה מרגיז, כי לפחות בעבודה אין לי חוסר בטחון, הדבר היחיד שמפחיד אותי כרגע הוא שכל כך הרבה אנשים מאמינים בי ועוזרים לי ואני מרגישה כמו מלכת הכיתה וזה מלחיץ, אני האנדרדוג, לא מרכז העניינים ואיך ולמה אנשים שלא מכירים אותי נלחמים לתת לי את הצ'אנס הזה?
אוף, החוסר בטחון הזה, איך מרגישים אנשים שלא סובלים ממנו?
יש כאלה בכלל או שכולם משחקים אותה?
אוטוטו מתעופפת וזה עדיין לא מוקדם מספיק, הלוואי והייתי יכולה להעיף את התכונה המחורבנת הזו גם כן.
לפני 16 שנים. 31 בינואר 2008 בשעה 20:11
