רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול סוף סוף הצלחתי להפגש עם מכר בעל לו"ז בעייתי ביותר.
כבר חודש אנחנו מנסים וזורקים פה ושם פיסות מידע כדי לפחות לעדכן קצת במה שקורה אבל היינו חייבים לשבת כמו שצריך ולספר את כל הסיפורים.
לפעמים צריך לדבר עם מישהו זר, או כמעט זר כדי לקבל פרספקטיבה שונה וזה אכן מה שקרה.
הוא רצה להבין מאיפה הגיע דיכאון היומולדת וכשסיפרתי הוא אמר שהוא לא מבין מה אני כל כך מודאגת, שרוב האנשים לא יודעים מה הם רוצים מעצמם ושהוא לא מכיר מישהו שכל כך סגור על עצמו כמוני, כך שזה ממש עניין של זמן, שזה סגור וברור.
אחר כך דיברנו על "הסוד" ועל דמיון מודרך, הוא אמר שזה מצחיק אותו אבל שיש לו חברים שעושים את זה כל הזמן, ושאולי הוא מזלזל בזה כי למעשה אין לו מושג מה הוא רוצה או שהוא מפחד מלהתחייב אפילו על הפנטזיות שלו.
ואז איכשהו משהו התחבר לי, איזו תחושת בטן שמחלחלת מזה זמן, נעשתה ברורה פתאום, שזו אני שעוצרת ו"מזמינה" בערבון מוגבל, שיש משהו שמלחיץ אותי ומפחיד אותי וכשאני חושבת על מה שאני רוצה זה תמיד מסוייג ב- אבל לא מחר, אולי מחרתיים.
ושוב אני נזכרת ברגע ההוא לפני ארבע שנים, כשהגעתי למצב "תפילתי" ואמרתי לאלוהים שאני אמות ברגע זה אם הוא לא ישלח לי מלאך, ובאמת הרגשתי ככה, והמלאך הגיע.
אני לא שם היום, משהו עוצר אותי ואני לא יודעת מה.
ברור לי שזה לא הפחד מהצלחה אבל לא ברור לי מה זה כן.
אולי זה הפחד מלעבור לעיר אחרת, עיר שיש לי בה משפחה אבל אין לי שם חברים, למרות שברור לי שא' ואוזי יגיעו לבקר כל שבוע, זה עדיין שונה.
אולי זה הפחד מלהיות כל כך קרובה להורים וחוסר היכולת לשים להם גבולות.
אולי זה הפחד מלהיות כלואה פיזית באותו מקום, כי עד אוגוסט אני לא אהיה ניידת.
אולי זה משהו אחר.
אני צריכה לברר את זה לעומק ולמצוא את הפתרון, כי זה לא יכול להמשיך כך.