התעוררתי בן אדם חדש.
אתמול לא הצלחתי להתנער מזה אבל אחרי כל מיני שיחות שקשורות ושלא קשורות לכלום, פתאום נפל לי האסימון.
השאיבה הזו חמש שנים אחורה וההסתכלות בפרספקטיבה של זמן לאורך כל ההתפתחויות גרמו לי להבין מה קרה ולמה שלוש השנים האחרונות היו כל כך קשות.
בשנתיים הראשונות הייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים ובהמון תמיכה ואהבה ובעיקר בחממת עולם הבדס"מ, (הזוי ככל שזה נשמע).
הייתי בהיי הזה שיש כשיושבים שבעה, שאתה כואב ופצוע אבל במקביל נמצא במין התרוממות של הדחקה והתבשמות בתשומת הלב.
רק כשיצאתי לעולם האמיתי, שבו שופטים אותך, שבו גברים מנהלים את העולם ולא סאביות ששולטות מלמטה, כשצריך להתמודד עם גברים מצויים וממוצעים, בוסים שהחיים שלי לא ממש מעניינים אותם, רק אז היתה ההתמודדות האמיתית עם האונס ולכן שום גבר לא יוכל להתקרב ושום עסק לא יוכל לזוז.
אני חושבת שהגרוע באמת מאחורי, שאני סוף סוף מתחילה את החיים שאני אמורה לחיות ושהכל יסתדר אוטוטו.
( ובמשפט אחד, קניתי מגפונים עם שפיץ אימתני ואני מוכנה לנטוש את האגגס שלי!).
לפני 15 שנים. 5 בינואר 2009 בשעה 11:47
