אחרי שבועות של בילוי בבית חולים הוא סוף סוף בבית.
הוא מתקשר על הבוקר שאני אבוא להוציא אותו מהבית, מפחיד אותו פתאום לא להיות מוקף ברופאים ומכשירים, האיש הענק הזה איבד את כל הבטחון הפיזי שלו.
לראשונה בכל השנים אני זו שאוספת, מארגנת, מסיעה, מביאה, מובילה.
אנחנו אוספים בדרך חברים, קרובי משפחה, מתדרכים עוד אנשים, רק שהוא יהיה מוקף בכמה שיותר אנשים שהוא סומך עליהם ואני מבטיחה שברגע שהוא ירגיש חולשה אנחנו מתפזרים.
הפחד הזה לאבד אותו, הרגעים האלה שהוא היה תלוי בין חיים ומוות, ירדו לי עשר שנים מהחיים, ואני שמה את עצמי בצד בלי בעיה, רק שיהיה בריא, רק שירגיש טוב.
אבל החיים שלי לא מפסיקים, וקורים דברים ואני כאילו חיה חיים מקבילים ולא כל כך יודעת איך ולאן לפרוק.
אני וקרובת משפחה שלו יוצאות לסיגריה, אחרי שאני מוודאת בזוית העין שזה בסדר מצידו ושהוא רגוע עם האחרים.
היא אומרת לי שהיא חייבת להגיד לי משהו, שהיא רוצה להגיד לי כבר כמה שנים ולא אומרת, שבכל פעם שיש מפגשים משפחתיים כולם מדברים על כמה שאני יפה, שזה "הדיבור המשפחתי", שהיא חושבת שאני אחת הנשים הכי יפות שהיא אי פעם ראתה ושחשוב לה שאני אדע את זה.
אני כבר לא מסתירה את עצמי כמה חודשים, זה מתיש אותי ואני מרשה לה לראות את הדמעות בעיניים. אני לא מקבלת כמעט מחמאות וכנראה שזה משהו שחיזק את תחושת הדני דין שאני חיה בה, מעבר למה שהמפלצת עשה לי.
אנחנו מדברות על כך שאנשים מניחים שאני יודעת איך אני נראית ולכן לא אומרים כלום ואני במקביל הולכת ונעלמת.
המצחיק הוא שלמדתי להסתמך דווקא על האופי שלי כגורם כיבוש, בגלל שאני כל כך לא בטוחה לגבי הלוק וכנראה שזה דבר חיובי.
הכרתי השבוע מישהו, הוא בא בעניני עבודה אבל לא הצליח לשחרר לי את היד כשנפרדנו, אני חושבת שאולי יש סיכוי שהוא יתקשר כשיסתיים הקשר המקצועי בינינו וזה לא רחוק כל כך.
ואני לא יודעת אם הוא חושב שאני יפה ומושכת ומרגיז אותי שאני לא יכולה פשוט להרגיש את זה. והיועץ שלי לעניני גברים נלחם על החיים שלו ואני לא רוצה להעיק ואני גם חושבת על כך שהוא חלק מהמשפחה הזו שמדברת על כמה שאני יפה אבל הוא מעולם לא טרח להגיד את זה.
מעייף להיות אני.
לפני 15 שנים. 18 בינואר 2009 בשעה 9:19
